המראה לא משקרת – פרק 1

הנוף היה מרהיב ביותר ביופיו העדין והרך, כתמיד.
הבעתה הריקה השקיפה מחלון חדרה הענק אל היער הרחב שהקיף ממלכתה. על הכפרים הראשיים הסוענים הנראים הרחק, על הדרכים הרבות הפזורות… שלג לבן כיסה הכל בשכבה עבה, מעניק אווירה של טוהר וזוהר לסיירוס.
"הנסיכה לוסילה, ראש המועצה מאטיאס דורש את נוכחותך בפגישה."
היא הטה מבטה אל עבר דלת חדרה הפתוחה. וולדו נראה עומד בפיתחה, מתוח חזה, חיוך נעים בפניו.
מרשים כיא לשושלת ממנה הגיעה, הייתה שושלת מיוחסת בארמון.
אביו היה שומר ראשו האישי והקרוב ביותר של אביה, המלך ריאן, שבטח בו בלב שלם.
אולם באותה תקופה, בעוד וולדו רק החל להתגורר בארמון וללמוד את מיומנות החרב בכדי להפוך לשומר מלכותי, אביו נהרג בניסיון נואש להגן על מלכו ועל אימה, המלכה קלרה, מידי מרצחים.
מאז אותו יום, בו גם הוא וגם לוסילה עצמה איבדו את היקר להם יותר מכל, וולדו עשה כל שביכולתו ללכת בדרכו של אביו, ונהפך גם הוא לשומרה האישי והנאמן. הצעיר ביותר בכל תולדות סיירוס.
"היא מתקיימת ממש עכשיו," העיר בעידנות, רומז לה בנימוס כי עליה להתקדם לפגישה בזה הרגע.
לוסילה הנהנה.
יחד הן יצאו מחדרה אשר נמצא בקומה השלישית של הארמון, וירדו לקומה השניה הרחבה, מתהלכים במסדרון הארוך אטור דיוקנאות מלכי העבר, עד לשתי דלתות עץ האלון הגבוהות שבסופו.
שני שומרים ניצבו בצדדים, חרבותיהם שלופות בהיכון. היא סימנה בתנועת יד קלה ואותם שומרים פתחו לה את הדלתות לרווחה. וולדו נשאר מאחור כמובן, יודע הייטב שאינו מורשה להיכנס לחדר הישיבות.
בלי עיכובים נוספים התיישבה לוסילה בראש השולחן הארוך שבמרכז האולם הרחב, ראש המועצה מאטיאס יושב לצידה הימיני.
היא חיככה קלות בגרונה, "אז, לשם מה קראתם לי?"
"ובכן, את מתקרבת לגיל שמונה עשרה, הנסיכה לוסילה, מה שאומר שמועד הכתרתך תחת הוריך מתקרב גם הוא במהרה."
"אני מודעת לכך, מטיאס."
"אם את מודעת או לא זה לא הנקודה. השאלה היא, האם את באמת מוכנה לכך ולמה שזה אומר."
מבחינתה, גם זו לא הייתה בכלל שאלה. היא האמינה ללא צל ספק כי היא אכן מוכנה ויותר ממזומנה להנהיג את ממלכת סיירוס ולקחת את מקומה החוקי על הכס. להיות המלכה.
היא הרי הוכנה לכך עוד משכבר הייתה רק ילדה בת שמונה, הגיל בו איבדה את הוריה.
דבר שלא הותיר כל ברירה, אלא להכתירה בדיוק ברגע הגעה לגיל שמונה עשרה על פי מנהגי הממלכה.
אל כן, היא הנהנה בראשה לעברו, וחיוך גאה עלה על פני מטיאס, "מצויין. אם כך ההכנות יתחילו בהקדם האפשרי. אם הפיכתך למלכה על סיירוס הנסיכה לוסילה, האחריות תעבור אלייך וכל החלטות התקבלו על פיך."
"ומה תיהיה תפקידה של המועצה המלכותית?"
"היא כמובן תהיה לך לייעוץ ולעזר, אך בסופו של דבר דבריך הם מה שיכריעו את הכף," הוא הביט בה, "את מודעת למה שהאחריות הכבדה והרבה הזו דורשת ממך?"
בתגובה היא התרוממה על רגליה לעמידה, מסתכלת באנשי המועצה הישובים סביב השולחן הארוך בסנטר מורם והבעה נחושה, "אמשול בממלכת סיירוס ביד רמה, נכונה וצודקת. בדיוק כפי שעשו הורי."
אמירה צלולה זו שנאמרה בטון כה רהוט וחסר ספקות, גרמה לשביעות רצון אצל כלל השרים בחדר,
ואלה קדו לה ביראת כבוד.
בשאר הזמן שנותר לאותה ישיבה הובאו לאוזניה עדכונים לגבי מצב הממלכה הכללי.
לוסילה הקשיבה לדברים כפי שידעה שהיא מחויבת לעשות, אך תמיד היא מצא עדכונים אלה משעממים למדי.
המצב בממלכה היה יציב. כמו תמיד.
סיירוס וסולין, שתי הממלכות השולטות, היו בשיתוף פעולה מלא זו אם זו. כל אחת עצמאית, אך יחד.
כך עוד משחר ההיסטוריה המשותפת שלהן אורכת הימים.
האיזון בין שתיהן עדין ועתיק יותר מהזמן והמלכים של שתי הממלכות ידעו זאת היטב. אל כן הם כיבדו את המוסרת הקובעת שיש לחיות בשיתוף והרמוניה יחד, בדיוק כפי שעושים האלים האחראים על הממלכות.
ממלכת סיירוס השייכת לאלה נריס, אלת הירח ויסוד המים.
וממלכת סולין השייכת לאל קורניס, אל השמש ויסוד האש.
אותו איזון דק בין שתי הממלכות הוא זה ששמר על יציבות הארץ בה חיו, שמר על קיומם.
עקב כך, נגרם מצב בו הממלכות מעולם לא היו מתורגלות במלחמה ולא ידעו כאבה או מחירה.
המסורת העתיקה הייתה חזקה ומאיימת מדי, שאף בין מלוכה מאף ממלכה לא העז למרוד בה. עדיין.
~
"תגידי, חשבת לעצמך אי פעם איך קור באמת מרגיש? כלומר, מה זו התחושה הזו שקר?"
היא משכה בכתפיה, "אין לי מה להעניק לכך מחשבה מרובה."
זו עיקמה אפה, "ולמה לא?"
"כי, גרייס, אנחנו ילידות סיירוס." ענתה, "זה לא אפשרי בשבילנו לחוש קור. את יודעת את זה."
חצי חיוך עלה בשפתיה האדמדמות של זו בתגובה, "את באמת מאמינה בזה לוס? שיש אלים רבי עוצמה ששולטים ומגנים על הממלכות שלנו..?"
"כמובן, יש גם הוכחות ממשיות לכך." שום ספק לא היה בקולה, "זו המוסרת שלנו. וכך או כך זו עובדה שמי שנולד בסיירוס לא חש את התחושה הדוקרנית של הקור על אף הקור התמידי השורר בה, ולהיפך.
מי שנולד בסולין אינו חש בחום העז של השמש הצורבת ששם."
לאחר ששקלה לרגע דבריה הנוקשים של חברתה, גרייס הנהנה לבסוף בעוד היא מתיישבת לצידה במיטתה.
"את יודעת, זה לא נראה שאת מתרגשת מהעבודה שאת תהיי מלכה בקרוב. בקרוב מאוד." העירה, היסוס קל הסתנן לקולה, "את בכלל רוצה להיות המלכה?"
לוסילה הפנה אליה מבטה, "אני רוצה להמשיך את מורשת אבותי."
"ואת בהחלט תהיי מלכה נהדרת לוס," היא נשקה לה על לחייה באהבה, "ואני אעמוד שם לצידך, תמיד."
לחיי לוסילה נצבעו ורדרד, ראשה הורכן קלות.
"גרייס," קולה היה שקט, "את מודעת למה שזה אומר שאהיה המלכה, נכון?"
החיוך המתוק נמחק מפני המשרתת הצעירה, חולף כלא היה.
"את צריכה להינשאה."
"אכן." אישרה, "ידענו מראש שזה לא יכול היה באמת לעבוד הקשר הזה שלנו, אל תראי כל כך מופתעת."
"אם את תהיי המלכה לוס…" תום היה על הבעתה, "אולי פשוט תחליטי אחרת? תקבעי שזה מותר הקשר הזה שלנו ושאינך רוצה להתחתן אם אחר? את הרי תהיי האחראית על הכל. איש לא יוכל באמת להכריח אותך לדבר."
"בגלל שאני יהיה האחראית לא אעשה זאת גרייס. עליי לדאוג להמשכיות של שושלת מרקס, לעתיד של סיירוס." ענתה בתוקף, "אולי יש ביננו חיבור, אבל אין לנו עתיד."
"בחייך לוסילה, את לא יכולה למחוק את הקשר הזה כאילו הוא חסר כל ערך," מחתה גרייס, מרוגזת מהקרירות שלה לגבי העניין, "מה שיש בינינו הוא יקר מדי. הוא חזק בשביל שיהרסו אותו כך בהנד עפעף."
"לא גרייס," סטרה הנסיכה דבריה באותה קרירות יבשה, "מה שיש בינינו הוא חסר סיכוי ושגוי מהשורש."
אודם הלהיט לחיי המשרתת.
"אז מה את עושה כאן איתי בכלל לוסילה? למה לא קטעת את זה עוד מההתחלה אם כך את ריאת את הקשר הזה?"
"את חושבת שלא הייתי עושה את זה לו הייתי מסוגלת לכך..? את חושבת שלא הייתי נפרדת ממך כבר מזמן, לו רק יכולתי לעשות זאת?"
דמעות בצבצו מעייני המשרתת, שנפערו בפגיעות.
"זה לא הוגן, לא רק את בסיפור הזה לוסילה, יש פה גם את הרגש שלי," היא נעמדה על רגליה, לוקחת צעד הרחק, "את לא יכולה פשוט להיות איתי כי את זקוקה לי עד שכבר לא תהיי!"
"זה לא מה שאני אמרתי גרייס." לוסילה נאנחה, "תמיד אהיה זקוקה לך, אין לזה כל קשר לעניין.
אבל הממלכה שלי היא מעל הכל, גם מעל לקשר שלנו." מבטה הנוקשה ננעץ בה כעת, "את רוצה למנוע פגיעה עמוקה יותר בהמשך? אז תקטעי את זה את גרייס. כאן ועכשיו."
המשרתת שתקה.
"לוסילה, אני…" גוש חנק את גרונה, "אל תכריחי אותי לזה.."
"אני לא אכריח," הרגיעה אותה, "אני רק מראה לך את הנקודה שלי. לקטוע משהו כזה זה לא קל."
לא הייתה שום תגובה. גרייס רק הסתכלה בנסיכה האהובה שלה במבט עגום, עיניה עוד בורקות.
אנחה נוספת חמקה מפי לוסילה, טרם היא פרסה ידיה לצדדיה. זו השתאהה, אך לבסוף התקרבה חזרה אליה. מתיישבת על ברכייה ונכנסת בין זרועותיה האוטפות בחיבוק, מניחה ראשה על חיזה.
"אבל אני אוהבת אותך, לוסילה ג'ון," לחששה, שארית דמעותיה הקרירות מורגשות על עורה החלבי של הנסיכה.
"ואני אוהבת אותך גרייס,"
לבסוף, לאחר זמן ארוך שנתנה לה לנשום אותה, לחוש בגופה, לוסילה הרימה מבטה העגום של גרייס אליה אם אם אצבעותיה, מביטה בה עמוקות היישר בשחור שבעייניה. טרם נשקה לה על שפתייה ברכות, לא מתנתקת לכמה רגעים מתוקים ומרירים.
גרייס העמיקה את הנשיקה העגומה, נצמדת לגופה ככל שביכולתה, עפעפיה סוגרים עליה, בעוד היא שוקעת באשליה מוכרת כל כך.
שהתנתקה מאותה נשיקה מעקצצת, היא בהה בעיניה הכחולות הנוקשות של הנסיכה, נשאבת לתוכן.
"לוס, מה אנחנו עושות…?" קולה יצא צרוד, חלוש.
לוסילה הסיטה מבטה הצידה, לחלון הרחב.
"מה שמרגיש נכון."
זו משכה באפה בייבוב, "אז למה זה מרגיש כך..?"
"איך?"
"מבעית." ענתה, מביטה בה בתקווה לתשובה כנה. הבעתה של הנסיכה התקררה אף יותר.
"כי אנחנו עושות משהו אסור."
"אסור… אבל מרגיש נכון?" תהה המשרתת.
"בדיוק כך," אמרה הנסיכה, מנשקת אותה שנית בשפתיה החמימות, מונעת את המשך שיחתן.
~
לוסילה הכירה את ארמון סיירוס, ביתה מיום היוולדה, היטב. כל חדר וחדר בו ממש כמו את כף ידה.
לא הייתה בו ולו פינה אחת שהיא לא ידעה עליה.
עקב נדודי השינה החריפים שהטרידו מנוחתה עוד משהייתה רק ילדה קטנה, לוסילה הייתה מתהלכת אם עצמה יחפה בלילות ברחבי הארמון הענק הלוך ושוב, מנסה להסיח דעתה ולהעביר את הזמן.
המקום האהוב עליה ביותר היה היכל המלכים שבקומה השלישית בסופה.
היה זה אולם גדול למדי שכולו היה מהודהר בדיוקנאות של כל מלכי העבר של סיירוס ובחפצים שהיו סמל להם, לזכרון מהם.
כמו כלי נשק אישי או תכשיט מסויים שאפיין את המלך או המלכה.
אם להודות, עד גיל שמונה לא מצא בו לוסילה עניין רב. מלבד התפעלות מהעיצוב הנעים בגווני תכלת, היה זה מבחינתה חדר רגיל כשאר חדרי הארמון. היא לא הרגישה שום קשר לאף מלך או מלכה שזכרונם ננצר בו לעד. על אף שהיו ההיסטוריה שלה והיו חלק מהיותה מי שהיא. כך לפחות נאמר לה תמיד בידי הוריה… אולם, מגיל שמונה זה השתנה.
שני מלכים חדשים נוספו להיכל המפואר מוקדם מהצפוי. מוקדם מידי. הוריה.
המלך ריאן והמלכה קלרה.
הצייר שצייר אותם לדיוקן הזיכרון לא הצליח לדייק לדעתה. אכן, הם היו חדי פנים ושידרו תקיפות ונחישות בהבעתם הנוקבת, אבל יותר מכך, היה בהם הרבה רוך וחמלה שלא קיבלו מספיק נראות על פניהם הנצורות בדיוקן. מתחת לדיוקנו של אביה, על קיר התכלת, הוצגה לראווה חרבו המפוארת, שכמעט ולא היה לה שום שימוש חוץ מבאותו ליל נורא. לאימה המנוחה לא נמצא שום חפץ המסמל אותה אישית.
המלכה קלרה לא נהגה ללכת אם תכשיטים מסוימים המאפיינים אותה ואף חפץ לא היה נחשב למיוחד בעיניה ככל הידוע. כמובן, יש את כתר המלכה אשר היה שייך לה. אך הוא צריך לעבור בתורשה למלכה הבאה על סיירות על פי צוואתה שלה. היא עצמה, ביתה.
לוסילה הייתה באה לאותו היכל פעמים רבות מספור מאז מותם הטרגי. בוהה בתמונותיהם על הקיר בזעם עצור שהלהיט את גופה מבפנים, ובעיניים קרות הרושפות תאווה לנקמת דם.
הוריה האהובים נלקחו ממנה באכזריות על ידי מתנקשים שעד היום לא הובאו לדין צדק עקב כך שנעלמו עקבותיהם מאז. אנשי המועצה שהבחינו באותו רגש חד דרשו ממנה בתוקף להיפטר מהזעם הגואה בה בטענה שהוא רק יוריד את רוחה וישחיר את ליבה ביצר הנקמה, מה שימנע ממנה מלהיות המלכה שהיא נועדה להיות.
היא ידעה שזה גם היה רצון הוריה לו היו בחיים, שכל שביקשו ממנה זה שתהיה מלכה ראויה.
אימה נהגה לומר לה רבות כי כמו שכל פתית שלג היורד מהענן הוא שונה בצורתו ומיוחד ויחיד במינו, כך גם כל מלך ומלכה. לכל אחד שיטה אחרת להנהיג ולכל אחד עקרונות מסוימים שגוברים על אחרים.
וכמו שכל פתית שלג לבסוף נמס ופתית שלג אחר תופס מקומו, כך גם כל שלטון מלוכה מגיעה לסיומו ועולה אחד חדש.
אבל…
תקופת שלטונם של הוריה נקטעה בכוח. לא היה זה מדרך הטבע.
ולמרות כל זאת, למרות שלא הבינה את זה, לוסילה אכן שמה את זעמה היוקד על אש קטנה, אך הוא עוד היה קיים בה. נצור עמוק בפנים ליבה.
דמעה אחת ירדה זלגה מעיינה הכחולות כמעט ללא הבחנתה.
היא נשקה לתמונות הוריה בפעם האחרונה לאותו ערב, טרם שבה בחזרה אל חדרה, בגד שינה רופף וקליל מחסה עורה החלבי.
אני אמצא מי שעשה את זה, והוא ישלם על כך. הבטיחה בליבה, אני נשבעת.