המשך בת האוויר

לו את האנרגיה, אך לא את הנשמה. כך הוא ישתחרר, אחיו ישתחרר ואת תחיי. היי שלום…" היא אמרה והלכה.

יידגראסיל, הסוחר
זמן רב עבר מאז שהוא הגיע, זמן רב מאוד. הייתי אז ילד, מפלג הלהבה והמוות, וכולם לעגו לי.
"איזה זיווג!"
"תגיד, אמא שלך פרוצה? כי אם לא, אני לא מבין איך אפשר לסבול את הסירחון של אבא שלך!"
"פרוצה, פרוצה!"
"חלש!"
"אידיוט!"
"בן תערובת מטונף!"
וכך זה ממשיך, וממשיך, וממשיך, כי בזמנו, בני תערובת היו דבר אסור, טאבו חולני, אז, לפני זמן רב. ומי שהפר את הטאבו, גורלו גורל מנודה.
ואז הוא הגיע. אני זוכר שמישהו צעק: "סוחר! סוחר!" וכולם רצו, ואני מאחוריהם, מתנשף. תמיד דחפו אותי, והכושר שלי לא היה טוב. הסוחר היה כל כך משונה! היה לו קעקוע דהוי של דרקון על הבטן, הגב, והצוואר, ועוד קעקוע שמי מוזר, שמשמעותו "יידגראסיל", "עץ הנשמות" על חצי מפניו בסגול כהה ושחור. הוא היה גבוה, הוא אחז במטה ארוך ומרוקע, ושערו היה ארוך ושחור כמו האפילה הנצחית.
"מה אתה מוכר? מה אתה מוכר!"
"כמה זה עולה?"
"איזה מטה גדול!"
"הוא למחירה?"
"אתה עושה קעקועים?"
"אם לא תסתלקו מפה, אני אכניס את הראשים שלכם לאוסף הראשים המכווצים שלי!!!" שאג בקול, וכולם ברחו בצרחות.
"באמת יש לך אוסף כזה?" שאלתי בתמיהה.
"אתה לא בורח? חשבתי שזה איום טוב דווקא. נו, מילא. לא, אין לי אוסף כזה כי ראשים מכווצים זה מגעיל. לא חושב? או שאתה מהמוזרים של פלג הזמן?" שאל.
"לא. אני בן תערובת של פלג הלהבה והמוות. יש לך משהו שמשכיח סבל?" עניתי ושאלתי.
"יש לי רק דבר אחד. בוא אלי אחר כך, ואני אגיד לך." ענה, ונעלם.
***
טוב, זה בטח סתם חלום, ועכשיו אתעורר לעולם הרגיל חשבתי לעצמי.
"למה שתתעורר אם זה לא חלום?" שמעתי קול קורא מאחורי.
"רצית שאני אבוא, אז באתי" אמר הסוחר, והמשיך:
"רצית משהו נגד סבל? אני אתן לך משהו נגד סבל. אתה אולי מרגיש סבל, אבל אני לא. אם תאחד את נשמתך ואת נשמתי, תוכל להיפטר מהסבל. בערך. אבל, אם אתה באמת רוצה להיות חופשי, אז תצטרך לסבול." אמר לי. "ואם ארצה להשתחרר מהליכוד הזה?" שאלתי.
"אז תצטרך למצוא לי גוף חדש אצל מישהו עם אומץ וסבל זהים לשלך" ענה, והמשיך: "נו, אז אתה עדיין רוצה?". התלבטתי זמן רב, ולבסוף עניתי לו:
"כן".

כישלון
הלכתי ברחובות פלג הרוח, והרגתי כל דבר זז שלא אמור לזוז. כלומר, חיילי הרוח, העקשנים למדי, מסתבר. מי היה מאמין שפלג שוחר שלום כל כך יחזיק חיילים, וחומה. ועוד חיילי בובה, נוסף לכל. הייתי בטוח שהוציאו אותם מהחוק לפני שנים, אבל זה לא משנה. אני חזק יותר.
הגעתי לארמון, ופרצתי לתוכו. כל יושבי הארמון המפוחדים ברחו בצרחות, ואני התקדמתי לעבר המטרה שלי. הרגתי את אמה של המטרה (96.173%) , ילדה קטנה ואמיצה למדי, כ – 5 שנים קודם, אבל זה היה פשוט בגלל טעות בזיהוי. ליקקתי את הדם שעל הסכין, הדם של הדור הקודם, וגיליתי שיש התאמה של כ – 98.749% בין מאפייני הדם. חייכתי. זה מספיק קרוב בשביל להרוג אותה. בקרוב, ייתכן והעבד ישוב להיות האדון, והאדון ימצא את עצמו לרגלי אדונו החדש, כעבד. ואז, נכבלתי. האדון של העולם הזה, המוות, כפה עלי את רצונו בצורה שלא יכולתי להתנער ממנה בלי להרוס את גופי החדש, ולא הייתי מוכן לעשות זאת. הילדה הזאת הסתערה וניסתה להרוג אותי. מאוחר מדי. אני לא מוכן להתחיל מאפס בסיבוב הבא. פוצצתי את המעטפת החיצונית של הגוף שלי, השמדתי את הילדה (ללא השמדת נשמתה, כמובן, זה לא יועיל לי), החדרתי לנשמת הילדה צו ציות (חלקיק גל נשמה שמתלבש על הקשר שלה לגופה, כולל לזיכרונה הממשי כגוף, ושולט בו.), ועברתי הלאה, כשהשארתי אדווה ברוח, שיצרה את אשליית הקול האומר; "אני עוד אחזור".