הסיפור הבלתי ייאמן של שי פטליארסקי

הסיפור הבלתי ייאמן של שי פטליארסקי
שנת 2055
.פרולוג
הרובוט ממשפחת פטליארסקי, שכונה לצורך הנוחות רוברט, סידר בזהירות את חפציו של בעל הבית המנוח בתוך קופסאות.
החדר עוד הדיף ריח של ספרים ישנים, קפה בלי סוכר ולבנדר.
ז'אנה, האלמנה, ביקשה ממנו למיין את חפציו של בעלה. היא לא בכתה. רק הביטה בעייפות דרך החלון, שם מכוניות אוויריות חלפו בשקט בשמיים.
באחת המגירות, מתחת לערימת מכתבים, רוברט מצא מעטפה.
על המעטפה היה כתוב: "לפתוח רק לאחר מותי. לז'אנה ולילדים".
עבור הרובוט, ההוראה הייתה סתירה פנימית: הוא לא היה "ז'אנה וילדים", אך הרגיש שחובה עליו לדעת מה יש בפנים לפני שיעביר.
הוא פתח את המעטפה והחל לקרוא.
אחרי שלוש דקות הוא קפא.
אחרי חמש — לא זז ממקומו.
ז'אנה מצאה אותו אחרי שעה וחצי.
הוא עמד באמצע החדר, קפוא, עם הבעה שאי אפשר היה לקרוא לה אם לא היה לו פנים אנושיים.
לידו היו פזורים דפי נייר.
ז'אנה הרימה בזהירות את הדף הראשון.
אצבעותיה רעדו — מעייפות, מהרגשת סכנה עמומה.
היא החלה לקרוא… והפנים שלה החווירו.
המילים, הכתובות בכתב ידו המוכר של בעלה, נראו בלתי אפשריות.
מאיימות.
היא התמוטטה על כורסה, ליבה נכמר.
סיימה לקרוא את העמוד הראשון, ואז את השני — וכבר לא יכלה לשאת את התחושות.
היא ציוותה על בית החכם לחייג מיד לבנה.
— דן, — קולה רעד. — דן, זה אמא. אתה חייב לבוא. דחוף. מצאתי… מצאתי משהו…
היא נאלמה דום, לא מצליחה למצוא מילים.
— בבקשה. פשוט תבוא.
היא הביטה שוב על הדפים שבידיה.
ולאט, כאילו חוששת שהמילים יתפוגגו, חזרה לקרוא.
המכתב נפתח בפשטות:
"ז'אנה היקרה שלי, ילדיי האהובים,
יש אמת שמעולם לא הספקתי לספר לכם בחיי.
האמת על מי שהייתי באמת.
ואיך חייתי את חיי פעמיים…"
ז'אנה הביטה שוב בדפים הרועדים בידיה.
נשמה עמוק — והמשיכה לקרוא.
המילים נכתבו באותו כתב יד ברור ומדויק, כמו שתמיד כתב שי.
שורה אחרי שורה, הזיכרונות התחילו להתעורר — זיכרונות שמעולם לא שמעה.
וקולו של שי החל להדהד בראשה — כאילו הוא עצמו מספר לה.
פרק 1 — החיים הראשונים
לקח לי הרבה זמן להחליט לספר לכם את כל זה.
לפעמים חשבתי — מה הטעם? הרי אי אפשר לשנות את העבר.
אבל עכשיו, כשאני כבר לא ביניכם, אני רוצה שתדעו הכול.
נולדתי בשנת 1972, ברוסיה.
גדלתי בעולם שכבר נעלם יחד עם מדינה שכבר איננה.
בשנת 1991, כשהכול שם התפורר, עליתי לישראל. הייתי אז בן תשע-עשרה.
כמו רבים מהעולים החדשים, גם אני שיניתי את שמי.
השם הרוסי שלי נשאר בעבר.
כאן, בישראל, קיבלתי שם חדש — שי.
שם חדש — חיים חדשים. או לפחות כך רציתי להאמין.
השנים הראשונות היו קשות.
גרתי בקיבוץ, עבדתי בכל עבודה שהצלחתי למצוא, ולמדתי עברית.
ב-1992 גויסתי לצה"ל.
הגעתי ל"אגוז" — יחידת עילית.
לימדו אותנו לשרוד בכל מצב, להיות חזקים, להיות ראשונים.
אחרי השחרור עברתי קורס מאבטחים לראשי ממשלות ואישים בכירים.
ידעתי לירות, להילחם בקראב-מגע, להגן על אחרים.
אבל הקושי האמיתי היה — להישאר בן אדם.
החיים התגלגלו. עבודות באו והלכו: מאבטח, מדריך, שומר אישי.
חברים נעלמו — חלק עזבו את הארץ, אחרים נעלמו בשגרה.
נישאתי בגיל צעיר מדי — בלי בגרות אמיתית, בלי בסיס חזק.
נולד לנו בן.
ילד חכם ורגיש, אך עם השנים התרחק ממני.
אחרי הגירושים, גרושתי לקחה אותו איתה לחו"ל.
היא חינכה אותו לשכוח אותי.
ניסיתי להישאר בקשר, כתבתי לו, נסעתי —
אבל הוא הביט בי כאילו אני זר.
בגיל חמישים ושלוש כבר כמעט לא נותרה בי תקווה.
העבודה כבר לא סיפקה אותי.
הבדידות הפכה לשגרה.
ואז הופעת את, ז'אנה.
באופן הכי בלתי צפוי — דרך האינטרנט.
הכרתי אישה, ומהמפגש הראשון הבנו — זה לא זה.
לפני שנפרדנו, היא אמרה:
— יש לי חברה. ז'אנה. אולי כדאי שתפגוש אותה?
לא ציפיתי לכלום.
אז, לא ציפיתי לכלום כבר זמן רב.
אבל אז ראיתי אותך לראשונה —
והבנתי: יש סיכוי.
בך הייתה אור, במקום שכבר מזמן שרר בו רק חושך.
ז'אנה הייתה אישה גרושה, עם שתי בנות בוגרות.
נפגשנו — וככה, לאט לאט, בשקט, התחילה לנו דרך חדשה.
חיינו יחד עשרים ושבע שנים.
לא תמיד קל, לא תמיד בלי כאב — אבל עם חום, כבוד ונאמנות.
לראשונה, הרגשתי שיש לי בית.
עם בנותייך היו לי יחסים טובים.
הן כיבדו אותי, גם אם מעולם לא קראו לי "אבא" — וזה הספיק לי.
ואז הגיעה הזקנה.
העולם סביבנו השתנה.
בתי האבות הפכו להיות מקומות מתקדמים:
נקיים, מוארים, עם רובוטים מטפלים שדאגו למזון, היגיינה ותרופות.
אבל שום מכונה לא יכולה להחליף מגע אנושי.
המחלה הגיעה אלייך בשקט.
בהתחלה שכחת שמות.
אחר כך רחובות.
אחר כך — פנים.
טיפלתי בך כמיטב יכולתי.
עזרו גם אנשים וגם מכונות.
אבל הגיע הרגע שבו בתך הבכורה אמרה לי:
— שי, אתה כבר לא מצליח לבד. וגם אתה צריך עזרה.
הן לקחו אותך אליהן.
רצו להיות קרובות אלייך בשנים האחרונות.
ואני נשארתי בבית האבות.
לא התנגדתי.
זה כאב בצורה שלא ידעתי שאפשרית.
אבל הבנתי — עשיתי את כל מה שיכולתי.
פרק 2 — הזקן בלבן
השכן לחדר הופיע פתאום.
הוא לא הציג את עצמו.
הוא היה רזה, עם אצבעות ארוכות ועיניים שבהן השתקפה דממה עמוקה.
לפעמים הוא הביט בי כאילו ראה בי משהו שאני בעצמי לא יכולתי לראות.
לילה אחד, כשהשקט בבית האבות התפשט במסדרונות כמו עשן, הוא פנה אליי.
— ואם הייתה לך עוד הזדמנות? — שאל בקול רגוע.
הפניתי אליו מבט עייף.
— לחזור לנעורים? — שאלתי בחיוך מריר.
הוא הניד בראשו.
— לא לנעורים.
לחזור לרגע שבו עוד אפשר לשנות הכול.
צחקתי קצרות.
— פנטזיות של זקנים.
הוא לא חייך.
במקום זאת, שלף מכיסו חפץ מוזר:
משהו דמוי גביש, כבד, קר, שהבהב באור עמום מבפנים.
— זה גביש, — אמר בשקט. — לא מכונה. מפתח.
הבטתי בו בחשד.
— ואם אלך לישון? — שאלתי.
— כשתירדם, — אמר, — תתעורר בשנת 1995.
קפאתי לרגע.
— למה דווקא אז?
הוא הביט בי בעיניים חדות, כאילו חודר פנימה.
— כי אז עוד היית חופשי.
עוד לא אבוד.
והיא… היא עדיין שם.
— מי?
— ז'אנה, — לחש.
שמה הדהד באוויר כאילו נקרא מתוך הלב שלי.
לא שאלתי עוד דבר.
פשוט עצמתי עיניים.
ונפלתי.
פרק 3 — 1995
הוא התעורר לא מצלצול אינפוזיה, לא מרעש של רובוט מטפל במסדרון —
אלא מהמכה החזקה של דלת שנטרקה בקול.
הלב שלו הלם בחוזקה, חי בצורה מוזרה.
האוויר הריח בצל מטוגן ומשהו נוסף — משהו פשוט, אכיל, אמיתי.
הוא הרים את ראשו ובהה בתקרה: טיח לבן, סדק ישן מעל המנורה, מדף עץ עם מגבר קלטות ישן.
החדר הזה.
התקרה הזו.
העולם הזה.
הוא התיישב לאט.
השרירים שלו נשמעו לו.
הידיים — צעירות, חזקות, יציבות.
הוא נגע בפניו — בלי קמטים, בלי רעד.
על הכיסא היה מונח ג'ינס וחולצת טי עם הלוגו של "Nirvana".
על הרצפה — ערימת קלטות, זוג ספרים מרופטים.
זוהי הייתה הדירה ששכר בשנת 1995.
אז הוא גר בדירה עם עוד שני שותפים — דורון וארז.
לכל אחד הייתה חדר משלו. המטבח והמקלחת היו משותפים.
הוא ניגש לחלון.
מאחוריו — בוקר.
השכונה עוד לא בנויה: שטחי אדמה חשופים, כמה מכולות כחולות, טנדר "פורד טראנזיט" עם הכיתוב "שיפוצים" וילד קטן שמשחק ביויו.
שי עמד והביט.
משהו חם עלה בחזהו.
הוא ידע:
זו לא חלום.
הוא חזר.
במטבח טרקה דלת המקרר.
ארז מלמל משהו על זה ש-"מישהו גנב לי את הפשטידה".
שי עצם את עיניו.
1995.
ז'אנה — עדיין באוקראינה.
הוא — בן עשרים וחמש.
כבר אחרי הצבא.
וכל החיים עוד לפניו.
והכי חשוב —
הוא יודע בדיוק את מי הוא צריך למצוא.
פרק 4 — התוכנית
במציאות הזו כבר סיימתי את השירות ביחידת העילית,
עברתי קורס מאבטחים לאישים בכירים,
ועבדתי כמה חודשים בתחום.
חייתי בצניעות.
לא בזבזתי על מותרות ולא על תענוגות.
כל שקל שהרווחתי — חסכתי.
בשלב שבו התעוררתי כאן, כבר הייתה לי סכום כסף נכבד בבנק.
לא עושר — אבל מספיק כדי לאפשר לעצמי מסע, מגורים, וחיפושים.
ישבתי ליד השולחן הישן בחדרי והעברתי בזיכרוני כל פרט שיכולתי לזכור:
התמונות של ז'אנה — צעירה, מחייכת ליד בנייני לבנים מתקלפים.
הסיפורים הישנים על לוגנסק, על הילדות ברחוב אוקטוברסקאיה.
פיסות מידע על הוריה.
ידעתי איפה להתחיל לחפש.
תוך זמן קצר סידרתי את כל מה שהייתי צריך:
דרכון, כרטיסי טיסה לקייב, ומשם — רכבת מזרחה, לאלצ'בסק.
ידעתי שהזמן דוחק.
בעולם הזה, כל פרט קטן יכול לשנות את כל הסיפור.
לא סיפרתי לאיש על התוכנית שלי.
לא היה צורך במילים.
רק דרך.
ורצון.
עמדתי בתחנת הרכבת תחת שמיים אפורים, תרמיל על הגב, והבטתי במסילות הברזל שהובילו אל הלא נודע.
ז'אנה הייתה שם, איפשהו.
עדיין לא אבדה.
עדיין שלי.
והייתי נחוש למצוא אותה.
פרק 5 — אלצ'בסק
הרכבת נכנסה לאלצ'בסק עם שחר.
השמיים היו אפורים ועכורים.
רוח קרה העיפה שקיות ניילון וחתיכות נייר לאורך הרציף.
יצאתי עם התרמיל על הגב, שואף עמוקות את ריח האספלט הקפוא, הפחם והברזל החלוד.
העיר נראתה עייפה.
בתים מתקלפים, שלטים דהויים, עוברי אורח מעטים שראשיהם שמוטים אל תוך מעיליהם.
מצאתי מונית כמעט מיד.
נתתי לנהג כתובת — רחוב אוקטוברסקאיה.
הוא הנהן מבלי לומר מילה ולקח אותי דרך שדרות ריקות למחצה.
ישבתי והבטתי החוצה מהחלון, מנסה לזהות:
אולי כאן רצה ז'אנה כילדה?
אולי כאן החזיקו אותה הוריה ביד?
המונית עצרה ליד בניין לבנים ישן.
רבים כמותו בעיר הזאת.
אבל אני זיהיתי אותו מיד:
החזית, האריחים השבורים בכניסה, דלת הברזל החלודה.
טיפסתי במדרגות.
דפקתי על הדלת.
היא נפתחה כמעט מיד.
בפתח עמדה אישה בסביבות החמישים, לבושה בחלוק פשוט, עם עיניים עייפות וזהירות.
— שלום… — גימגמתי. — אני מחפש את ז'אנה ליטבק. היא גרה כאן?
האישה החווירה.
ידיה קפאו באוויר.
מתוך הדירה יצא גבר גבוה ורזה, עם קמטים עמוקים בפניו ומבט עצוב.
— מי אתה בשבילה? — שאל בקול קשה.
— אני… חבר קרוב, — עניתי בלחש.
הם החליפו מבט.
הגבר החווה לי בידו להיכנס.
נכנסתי.
שטיח ישן על הרצפה.
תמונה של ז'אנה הצעירה מחייכת על הקיר.
האישה סגרה את הדלת מאחורינו, ואז לחשה:
— ז'אנוצ'קה… חטפו אותה.
— חטפו?! — כמעט צעקתי.
— לפני יומיים, — אמרה בקול רועד. — היא חזרה מהקורסים. תפסו אותה והכניסו לרכב. באמצע הרחוב. היו עדים.
הגבר ירק בזעם על הרצפה.
— המשטרה לא עושה כלום.
עמדתי שם, מרגיש כאילו הקרקע נשמטת תחת רגליי.
זה לא קרה.
בחיים שאני זכרתי, זה לא קרה.
ז'אנה עלתה לארץ בבטחה.
הייתי כמו מכוסה במים קרים.
יכול להיות שחזרתי לא רק בזמן — אלא גם למציאות אחרת?
משהו כאן היה שונה.
אבל לא היה זמן לחשוב.
עשיתי צעד קדימה.
— יש לכם משהו? תיאור של הרכב? מספר?
— וולגה שחורה, — אמר האיש. — מספרים? אף אחד לא הספיק לזכור.
האישה פרצה בבכי חרישי.
— הגשנו תלונה… אבל…
הנהנתי.
הבנתי הכול גם בלי שיאמרו.
אם אני רוצה להציל אותה —
אני חייב לפעול.
ומיד.
רק 6 — העקבות
יצאתי לרחוב, סוגר את המעיל עד הסוף.
הרוח הייתה קרה, חדה, כמו המציאות שהטיחה בי את העובדות.
ז'אנה נחטפה.
ולפי מה ששמעתי — הזמן היה נגדי.
שעות, אולי ימים.
לא יכולתי להרשות לעצמי להתמהמה.
ידעתי שני דברים:
המשטרה לא תעזור.
וצריך לפעול מהר, בלי רחמים.
הלכתי לשוק המקומי — מקום שבו תמיד מסתובבים אלה שיודעים מה קורה בעיר.
שאלתי בעדינות, בלי לעורר תשומת לב.
חיפשתי מישהו שמבין בלמצוא אנשים.
אחרי כמה שעות וכמה שטרות ששינו ידיים, קיבלתי שם:
סרגיי.
בלש פרטי.
לשעבר איש משטרה.
קשוח, מחוספס, אבל טוב במה שהוא עושה.
המשרד שלו היה חצי מרתף ליד מוסך.
על הדלת טבלה דהויה: "ייעוץ. חקירות. עזרה במציאת נעדרים."
דפקתי.
הדלת נפתחה, וגבר כבן ארבעים עמד שם — רחב כתפיים, מבט עייף אבל חודר.
— מי אתה? — שאל בקרירות.
— אני צריך עזרה, — עניתי בקצרה. — דחוף.
הוא סקר אותי מלמעלה למטה, מעריך.
— כנס.
בפנים היה ריח של טבק ונייר ישן.
מפות מצהיבות כיסו את הקירות.
— את מי אתה מחפש? — שאל, מתיישב מאחורי שולחן עץ חורק.
— נערה. ז'אנה ליטבק. נחטפה לפני יומיים מרחוב אוקטוברסקאיה.
הוא הרים גבה.
— משטרה?
נענעתי בראשי.
— אני בעצמי.
סרגיי שאף מהסיגריה שלו באיטיות.
— עסק מסריח. בנות נעלמות הרבה לאחרונה. מוכרים אותן למזרח.
אם לא נמצא תוך יומיים — תשכח ממנה.
אגרפתי את הידיים עד שהפרקים הלבינו.
— אני אשלם.
הוא הנהן, כאילו ידע שזה מה שאגיד.
— כמה זמן יש לך?
— שלושה ימים מקסימום.
סרגיי נאנח, פלט עשן, וחייך חיוך עקום.
— יש לי קשרים. יש שמועות על כנופיה — "המשולש". פועלים באזור הזה. אני יכול לברר.
— תתחיל מיד.
הוא חייך שוב, כמעט בהנאה.
— אני אוהב אנשים שלא שואלים שאלות מיותרות.
שלפתי מעטפה מוכנה מלאה שטרות.
הוא שקל אותה ביד, ואז הכניס אותה למגירה.
— תצטרך גם נשק?
— כן, — אמרתי בלי להסס.
הוא הנהן.
— יש לי קשרים. אארגן לך משהו נקי. אבל בזהירות — אנחנו לא רוצים רעש.
קמתי.
— תמצא אותה, סרגיי.
אני אדאג לשאר.
הוא לא אמר מילה נוספת.
רק הנהן.
פרק 7 — ההכנות
סרגיי לא בזבז זמן.
נפגשנו למחרת באותו מרתף.
— יש חדשות, — אמר, פורס מפה מקומטת על השולחן.
הוא סימן עליה איקס עבה — בשולי אלצ'בסק.
מחסן ישן.
לפי המקורות שלו, שם החזיקו כמה נערות לפני הובלתן.
— תחשוב שיש לך יום אחד, — אמר בקול קר.
הנהנתי.
— נשק?
הוא חייך חצי חיוך.
— מחכה לך.
אחרי כמה שעות, ליד מוסך נטוש מאחורי תחנת דלק, פגשתי שניים.
זקן במעיל ישן וצעיר עם עיניים חודרות.
בלי הרבה מילים.
שטרות עברו ידיים.
ובתמורה קיבלתי:
• אקדח מקרוב עם משתיק קול,
• שני מחסניות ספייר,
• נרתיק כתף פשוט.
בדקתי הכל בקפדנות: מחסנית, בית בליעה, נצרה.
הכול תקין.
החבאתי את האקדח מתחת למעיל.
סרגיי עצר אותי כשכבר עמדתי לעזוב.
— חשבת מה יקרה אחרי?
— אחרי?
— אחרי שתמצא אותה.
הם יחפשו אותה. יחפשו את ההורים.
בלי מסמכים חדשים — אתם עבודים.
הבנתי מיד.
לא הספיק להציל אותה.
צריך למחוק את העקבות.
— מה אני צריך? — שאלתי.
— דרכונים. מיד.
סרגיי נתן לי כתובת.
בסטודיו צילום קטן ואפרורי מצאתי נערה בת שמונה-עשרה, דומה באופן מפתיע לז'אנה הצעירה מהתמונות שזכרתי:
אותו שיער בהיר, אותן תווי פנים.
שילמתי לה עבור צילום.
היא חייכה בביישנות והצטלמה מול בד לבן.
תוך חצי שעה החזקתי בידי דרכון אוקראיני חדש על שם "נטליה פטרובה".
התמונה הייתה מושלמת.
אולי הורים היו מבחינים בהבדלים — אבל שוטר גבול? אף סיכוי.
הזמנתי גם שני דרכונים להוריה של ז'אנה — למקרה שנצטרך להבריח את כולם.
כשיצאתי מהסטודיו עם הדרכונים בכיס, לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי:
אני מוכן.
עכשיו — רק להוציא אותה החוצה.
והזמן דוחק.
פרק 8 — הפריצה
הלילה ירד על אלצ'בסק כמו כיפה כבדה.
פנסי הרחוב ריצדו.
רחובות ריקים.
נביחות כלבים רחוקות.
צעדתי לעבר המחסן.
תרמיל על הגב, אקדח מוצמד לגופי.
נשמתי עמוק.
הכול בתוכי פעל בשקט קר — אינסטינקטים, אימונים, חישובים.
סרגיי עדכן שהמשמר מתחלף לקראת חצות.
באותה שעה יישארו שני שומרים — עייפים, שאננים.
עקפתי את המחסן מהצד של המוסכים הנטושים.
הדלת האחורית — ישנה, חלודה, סגורה רק בבריח.
שלחתי יד.
הסרתי את הבריח בלי קול.
פתחתי את הדלת חרישית.
השומר הראשון ישב על ארגז, עישן, נדנד רגליים.
שלושה צעדים.
מכה חדה במרפק לצוואר — והוא התמוטט בלי להוציא הגה.
השני שמע תזוזה — אבל מאוחר מדי.
שלושה צעדים מהירים, תפיסה, חניקה — והוא שכב לצידו, מחוסר הכרה.
התקדמתי במהירות לאורך הקירות.
הריח בפנים היה תערובת של טחב, מתכת, ופחד.
בקצה המסדרון — דלת נעולה במנעול תליה.
מאחוריה — יללות חנוקות.
הרמתי את האקדח.
ירייה חנוקה — והמנעול נפל.
פרצתי פנימה.
בתוך החדר הקטן, שלוש נערות הצטופפו זו אל זו.
פנים חיוורות, עיניים מבוהלות.
סרקתי במהירות.
השלישית מימין — שיער בהיר, תווי פנים עדינים, עיניים מלאות אימה.
ז'אנה.
כרעתי מולה.
— ז'אנה, — לחשתי. — אני לוקח אותך מפה. הכול יהיה בסדר.
היא הביטה בי בלי לזהות.
אבל במבטה היה משהו אחר — אמון אינסטינקטיבי.
חתכתי את האזיקונים שכבלו את ידיה.
— קומי. מהר.
רמזתי לאחרות להישאר.
לא יכולתי לקחת את כולן.
הסיכון היה גדול מדי.
תפסתי את ידה.
היא רעדה, אבל צעדה איתי.
חזרנו למסדרון.
ברחבי המחסן כבר נשמעו קולות — מישהו הבחין שמשהו לא כשורה.
לא היה זמן.
יריתי בבריח של הדלת האחורית, פרצתי החוצה.
רוח קרה הכתה בפנים.
אבק. חושך. צפירות רחוקות.
גררתי אותה אל הרכב שחיכה מאחורי המוסכים.
התנענתי.
לחצתי גז.
הגלגלים צרחו כשהרכב ניתק מהמקום.
מאחורינו נשמעו צעקות — אפילו יריות.
קליעים נקשו בפח הרכב, ננעצו באדמה.
אבל התרחקנו.
העיר נעלמה מאחורינו.
לפנינו — רק הדרך.
ורק חיים.