משחקי הרעב מציאות אחרת פרק 1

פרק 1 :
אני פותחת את העיניים, מצפה לעולם מושלם מצפה לפיטה לידי. אבל, אני לא זוכה לזה. אני זוכה לקבלת פנים חצי שמחות אבל בעיקר עצובות של היימיטץ' וחיבוק גדול ובכי גדול מאפי. אני מסתכלת עליהם במבט אטום ששואל את כל המצלמות שמסביבי, למה עשיתם לי את זה? המרד….. הכל היה חלום, שהתעוררתי ממנו בדיוק בזמן כדי לצפות באהבת חיי, שעכשיו אני מבינה שזה באמת מה שהוא היה. מת. פיטה מלארק "בן האופים", קטניס אוורדין "הנערה הלוהטת" ואנבואריה קלוס "מלתעות התנין". שלישית הגמר של משחקי הרעב ה- 75. אני ופיטה התמקמנו על קרן השפע במקום שאף אחת המגזרות לא פוגעת בנו. ויש מים, מלוחים אבל מים. ישבנו ליד המדורה ודיברנו על המוות כל אחד אמר שהוא יתאבד בשביל השני, וזה מה שתכננתי לעשות אבל פיטה הקדים אותי וקפץ מולי שהחנית של אנובאריה הושלחה לעברי. החנית פגעה ליד הלב שלו, והוא נפל לי לידיים בזמן שהחץ שנורה שנייה לאחר זריקת החנית פילח את ליבה של אנובאריה. עוד פעם חנית הורגת את האהובים שלי, עוד פעם החץ שלי פוגע באויביי. "פיטה בבקשה, תישאר איתי הלב שלך אולי פגוע אבל אולי תצליח לחיות גם בלעדיו." אני ניסיתי לעודד אותו, אבל יותר ניסיתי לשקר לעצמי לעודד את עצמי מהמחשבה שפיטה עזב אותי. והוא ענה לי עם מחייך חיוך יפה כמוהו. "סתם איזה איבר מהגוף שלי נפצע, הלב שלי שלם לגמרי! הוא מסתכל עליי! את הלב שלי קטניס, בבקשה אל תישברי." אני חיבקתי אותו ופחדתי מהרגע שאצטרך לשחרר. הוא נישק אותי עצם את העיניים, הלב שלו עצר והתותח האחרון ירה. אני בכיתי מרוסקת על רצפת קרן השפע. התחננתי שיעירו אותי מהסיוט הזה, אבל לא. אני שכבתי לידו שעות ארוכות, עד שנרדמתי. עד שהתעוררתי וגיליתי שהוא לא היה לידי. ועכשיו אני בוכה כמו מטורפת. על מאגס על ביטי על ווירס על גוהאנה על רו, אפילו על אנובאריה. על כל האנשים שהיו צריכים למות, אבל בעיקר על פיטה והבכי עליו ממשיך וממשיך עכשיו אני מבינה שהוא היה אהבת חיי, לא משנה שזו הייתה הצגה, בדרך התאהבתי בו כל כך חזק, הייתה לי אהבת אמת. ואיבדתי אותה, מצמצתי לשנייה ואיבדתי אותה. אפי ממשיכה לחבק אותי ולבכות ביחד איתי, למרות שהיא מהקפיטול, היא אישה מדהימה. אף פעם לא חשבתי שאני אפגוש מישהו מהקפיטול עם מצפון, מסתבר שטעיתי מצאתי שניים אחד מהם גם הצלחתי לאבד, סינה לא יחזור אליי אבל את אפי אני לא אאבד. היימיטץ נותן לי מבט עצוב ובא לחבק אותי ביחד עם אפי. אנחנו מגיעים לבניין המיועדים, הוא ריק חוץ מאתנו ומהעובדים. המיועדים כבר מתים. אפי אומרת לי שהמיועדים נמצאים בארונות קבורה במעונות שלהם, ואני מבקשת ללכת לראות אותם. במחוז אחד
אני רואה את קשמיר וגלוס עם בגדים ורודים תואמים היא עם מיני ורודה והוא עם חולצה ורודה וגינס לבן והראש שלה מונח על שלו כאילו הם עכשיו בבית והיא רק נחה עליו. במחוז שתיים אני רואה את אנובאריה וברוטוס, שניהם מסומנים בחיצים שלי ודם על חולצותיהם הזהובות והם מסתכלים עלי במבט חודר וקטלני. כשאנחנו מגיעים למחוז שלוש, הדמעות מתחילות לנזול כשאני רואה את ביטי וויירס בשמיכה כסופה וכחולה. וביטי מסתכל עליי במבט שאומר אני מצטער, התוכנית נכשלה. וויירס מסתכלת עליי במבט חולמני שכנראה אומר משהו כמו תיק – תק. אבל כשאני רואה את פיניק ומאגס, הדמעות מנצחות ואני מסתכלת על פיניק מחבק את מאגס עטוף בטוקסידו כחול ומאגס בשמלה תואמת כחולה ארוכה עם שרוולים ארוכים. המתמודדים משאר המחוזות מורידי דמעות גם כן, מחוז חמש מרגש מחוז שש חולני, אבל אני בחיים לא אשכח איך המנצחת ממחוז שש הקריבה את עצמה בשביל פיטה לשווא. ג'והאנה הייתה מדהימה וכנראה שלא אותו סטייליסט ארגן אותה כי הייתה נראית מדהים. המחוזות האחרים היו מרגשים ומהממים, ולא הבנתי איך הסטייליסטים הצליחו ליפות את המיועדים יותר כשהם מתים, יותר מאשר ממה כשהם היו בחיים. כשראיתי את היימיטץ בוכה במחוז 11 הבנתי איזה מחוז מיוחד זה המיועדים בעלי מוסר ונשארים עצמם. הם לא נותנים למשחקים לשנות אותם. וכשעליתי לקומה שלי, מחוז 12 כשראיתי את פיטה שוכב לבד בארון זכוכית מעל ריפוד לבן, בבגדי חתן ומכל המבטים שקיבלתי שלו הכי ריגש אותי, החיוך מהזירה עדיין על הפנים שלו. אני חושבת לעצמי 'אני אמורה להיות שם לא אתה.' והוא מחזיר לי מבט מלא אהבה כאילו אומר, אני אמור להיות כאן. רק אל תשברי! כמו שאמר לי בזירה. "את אוהבת? אני עצבתי אותו." אני מסתובבת ורואה ילדה בערך בגיל שלי, והפנים שלה מזכירות מישהו אבל לא יודעת מי.