נוקס פרקים 1-7

פרק 1
צעדים זהירים נשמעו במסדרון התיכון, שקטים מידי לאופיו התוסס. הם עצרו לרגע מול דלת לבנה עם שלט “יא 1” והדלת נפתחה.
מבטי התלמידים כולם הופנו אל הדלת או יותר נכון למי שעמדה בקצהה.
הייתה זו נערה חיורת שעיניה היו תכולות עמוקות עם נגיעות שחור, מה שמשך את תשומת הלב הרבה היה שיערה, שהיה לבן כסוף חלק וארוך. היא לבשה חולצה שחורה שסגרה כל חלק בפלג גופה העליון ומכנס צמוד וארוך שנכנס לתוך מגפיים גבוהות ושחורות. ידיה היו מכוסות כפפות והיא הביטה בכיתה במבט קר, בוחן.
המורה כחכך בגרונו במבוכה “תלמידים, תכירו- נערה חדשה התקבלה לכיתתנו, נקבל אותה יפה, נכון?” הכיתה השיבה חלקם בפרצוף מציית וחלקם בגיחוך.
המורה חייך אליה בעדינות והחווה בסנטרו לעבר שולחן צדדי בו ישב נער עם מבט מבויש “הנה, שבי שם בינתיים עד שנסדר מקומות מחדש” הנערה הרימה גבה “אפשר לשבת לבד?” המורה חייך בעדינות שעיצבנה אותה “לא. וחוץ מזה עדיין לא אמרת לנו את שמך” הנערה התיישבה במקום בשקט וסידרה את התיק. שדיברה לא חננה אפילו את המורה במבט “נוקס”.
היא סידרה את מחברתה על השולחן והניחה עליו את קלמרה. פתק מקופל הונח לידה והיא הביטה בו ואז בנער שישב לידה “אם יש לך מה להגיד פשוט תגיד אני לא אוהבת מכתבים” הנער הסמיק מעט ושיחק בידיו במבוכה “אאמ הי קוראים לי אדריאן ריי וחשבתי…” הנער הסמיק עוד יותר והיה נראה שהוא מפחד ממנה “אנחנו יוצאים היום כמה חברים לפארק ומשם לבית קפה סמוך… אם את רוצה לבוא… תוכלי להכיר ככה חברות…” נוקס הביטה בו במבט חודר “אין לי צורך בַּחֲבֵרוּת מיותרת” אדיראן הביט בה זמן מה ואז משך בכתפיו “טוב אם תרצי… תדעי שאנחנו שם..” נוקס הפנתה את מבטה למורה שקישקש שטויות על שלום עולמי והביטה בשעונה באדישות.
צלצול ההפסקה קטע את דבריו של המורה וכך גם את שעמום התלמידים. הם הוציאו את ארוחותיהם מהתיקים והתיישבו בקבוצות, כמה ילדים התיישבו סביב שולחנם ונוקס הביטה בהם בקרירות אז אלו כנראה חבריו של אדריאן נערה בלונדינית עם קוקו גבוה הביטה בה בחיוך “הי! את בטוחה שאת לא רוח רפאים או משהו? תחייכי תעלי הבעה כלשהי!” נוקס המשיכה להביט בה בקרירות והנערה העמידה פני מאוכזבת. אדריאן נתן מבט נוזף בנערה “עזבי אותה מרינדה, כנראה נוקס כמה על רגל שמאל היום. זה קורה לכולם.” הוא פנה לנוקס שלא הוציאה שום דבר מתיקה “נוקס, את לא אוכלת משהו? שכחת את האוכל בבית? רוצה משהו?” נוקס הביטה בנקודה מרוחקת “אני לא אוכלת בשעות היום” נער גבוה ומצולק הביט בה במבט מתגרה וסקרני גם יחד “אז מתי בדיוק?”
נוקס הייתה רצינית לגמרי שאמרה:
“בלילה”.
נוקס פסעה אל מחוץ לשער בית הספר, תנועותיה מדודות ומחושבות. כשהגיעה לרחוב, הרימה את כובע החולצה השחורה, מושכת אותו מטה כך שחלק מפניה נטמע בצללים. אור השמש המעומעם לקראת ערב לא ליטף אותה ישירות—היא תכננה את מסלולה כך שלא תיאלץ להתמודד איתו.
הדרך הביתה הייתה דוממת. הרחובות התמלאו תלמידים שחזרו לבתיהם, קבוצות של ילדים שצחקו ודנו באירועי היום. נוקס לא האטה, לא התערבבה ביניהם ולא נתנה למבטיהם למשוך אותה לתוך השגרה שלהם.
הדלת נפתחה בחריקה.
הבית קיבל אותה כרגיל. מסודר. קר. אביה ישב בסלון, מרוכז ברובה הצלפים שלו. “יש לי היום בערב 2 עבודות כך שיכול להיות שלא אראה אותך עד הבוקר, תצטרכי למצוא ארוחה לעצמך.” נוקס הנהנה קלות ועלתה לחדרה, פשטה את המעיל והניחה את תיקה על השולחן. השיער השתחרר מתחת לאצבעותיה, נופל לאחור כמו זרימת מים קרים. היא משכה את הווילון, חוסמת את קרני השמש האחרונות, ואז שקעה בשקט מוחלט.
היא פנתה למדף הספרים. לוקחת משם את הספר “שושלת הדם האגדית” היא פתחה אותו דפדפה מעט ואז נאנחה וסגרה. היא לא יכולה להישאר סגורה גם בלילה.
הצל נמשך אחריה בצעדיה החוצה.
כובע החולצה עדיין כיסה חלק מפניה, שומר עליה מוסתרת בין חושך לאור. הרחוב היה שקט יותר, כמעט ריק, אבל זה היה הרגע שבו היא הרגישה הכי חיה.
בפארק, היא הרימה את עיניה אל הירח. אורו הקר עטף אותה, מרחף מעליה כנוכחות שרק היא הייתה מודעת לה.
חולשה חלפה בגופה לרגע. מעבירה צרמרמורות בגבה.
נוקס השפילה את מבטה.
ברחוב הסמוך, היא התבוננה בתנועה.
ילד קטן צעד לבדו, תיקו תלוי ברפיון על כתפו, מבטו מרוכז במדרכה.
עיניה התכווצו קלות.
צעדיה החלו לנוע לכיוונו, שקטים כצללים על האספלט.
היא לחשה לעצמה בקול כמעט בלתי נשמע, לחישה ארסית. "אף אחד לא אמר לך שמסוכן ללכת בלילה לבד?"
הוא נכנס לסמטה צדדית.
נוקס עקבה אחריו.
כעבור רגע, היא יצאה משם לבד.

פרק 2
נוקס פתחה את עיניה ברגע שהמחוג הקטן בשעון החווה על 6 היא פנתה לכיון השירותים הקטן בחדרה ושטפה את פניה בעיסוי עדין. לאחר מכן היא פנתה לכיון המטבח מוציאה משם 2 גלולות אדומות ובולעת במהירות. היא מתחה את ידיה מאחורי גבה ואז ירדה לפלאנק.
לאחר חצי שעה של כושר. היא התנערה ופנתה לכיון החדר של אביה פתחה את דלתו וגילתה שהוא לא שם.
צפוי.
היא תלתה את התיק על גבה וירדה את המדרגות שבע שבע, פתחה את דלת הבית ויצאה בצעדים נמרצים החוצה.
צעדים נוספים נשמעו מאחוריה והיא הסתובבה במהירות, דרוכה.
מרינדה עמדה מאחוריה חיוך ענק על שפתיה “היי! מסתבר שאת גרה רחוב מעלי! איזה כיף! 2 חברות גרות כל כך קרוב זה פשו-”
נוקס הביטה בה בקרירות “אנחנו לא חברות”
מרינדה מצמצה לרגע, ואז פרצה בצחוק. "את כל כך קודרת, נוקס! ו…זה הופך אותך לעוד יותר מעניינת!"

נוקס משכה בכתפיה באדישות והמשיכה לצעוד.
"אני הולכת לבית הספר," היא אמרה בקול שטוח, מבהירה שאין בכוונתה להמשיך את השיחה.
מרינדה, לעומת זאת, לא הייתה טיפוס שמוותר בקלות. היא צעדה לצד נוקס, מתעלמת מהאדישות שבקולה.
"את יודעת," היא החלה לומר, "אדריאן ממש התאכזב שלא באת אתמול לפארק, הוא היה בטוח שתבואי לבסוף."
נוקס נעצרה לרגע. "הוא לא צריך לדאוג לי," היא השיבה בקור.
מרינדה צחקה שוב. "את באמת לא רגילה לאנשים שרוצים בטובתך, אה?"
נוקס הביטה במרינדה במבט שמרינדה לא הצליחה לפענח “סתמי”
מרינדה חייכה ואז הרצינה באחת “את יודעת… לא הייתי ממליצה לך ללכת בלילה לבד”
נוקס ניסתה להבין לאן מרינדה חותרת.
מרינדה המשיכה “כאילו… את אמרת שאת מעדיפה יותר להסתובב בלילה ולחיות את חייך בלילה ותהני… כן, שלא תביני אותי לא נכון… פשוט…” מרינדה שאפה אויר אל ראותיה ופלטה אותו בחדות “בזמן האחרון מקרי המוות ברייבן היל גברו. רובם- התרחשו בלילה- לאנשים שצעדו לבד”
נוקס הקשיחה את כתפיה באחת מבטה היה קפוא יותר מהקרח שבהרי האלפים. “אין צורך לדאוג לי. אני יודעת להתמודד עם הבעיות שלי בעצמי”
מרינדה צעדה כמה צעדים אחורה, עד עכשיו נוקס זרקה מילים. זה היה הפעם הראשונה שנוקב אמרה משפט שלם.“אבל את לא מתמודדת! אני רואה את זה עליך! את מתנהגת כל כך נורא שאני משתגעת! מה הבעיות שלך? את לא מתנהגת בכלל כמו בן אדם!”
נוקס הביטה בה בקרירות. היא הכתיפה את תיקה ופסעה במהירות לכיון שער בית הספר סוגרת אותו במכוון על פניה של מרינדה. מספיקה לראות את הנער המצולק נותן למרינדה משהו לשתות.
היא פסעה לכיון השולחן שלה מניחה את התיק בעדינות על הכיסא ומתיישבת.
אדריאן נכנס לכיתה מחייך לשלום לעבר השוהים בכיתה ופונה לשולחנם “בוקר נוקס!”
נוקס רק תלתה בו מבט אדיש ומיצמצה בעייפות.
אדריאן התיישב ליד נוקס, מבטו מהורהר. הוא בחן אותה לרגע ואז חייך בעדינות.
"נראה שהבוקר שלך התחיל כרגיל," הוא אמר בנימה משועשעת. "כלומר, במבט קפוא ובלי טיפת רגש."
נוקס העבירה את מבטה אליו לרגע קצר, ואז חזרה להביט בשולחן שלה. "אין סיבה להתרגש מהבוקר."
אדריאן חייך. "ובכל זאת, אני רוצה לשאול—למה לא באת אתמול? היית יכולה להכיר אנשים… אפילו ליהנות."
"לא רציתי," נוקס ענתה בפשטות.
לפני שאדריאן הספיק לומר עוד משהו, קול כבד ועמוק נשמע מעליהם.
"אתם מדברים על הפארק?"
נוקס הרימה את מבטה אל הנער הגבוה, זה עם הצלקות. הוא הישיר אליה מבט חודר.
"קוראים לי לואי, דרך אגב," הוא אמר, מתעלם מהמבט האדיש שלה. "אני מניח שאין לך עניין לדעת, אבל עכשיו את יודעת."
נוקס הביטה בו ממבט חסר מבע. "בסדר…?"
לואי הניח יד על השולחן והתכופף מעט לכיוונה. "את יודעת," הוא אמר בטון כמעט מתגרה, "את באמת קצת מוזרה. אבל אני אוהב מוזרות."
לואי לקח את מחברתה ועמד לפתוח אותה.
היא כיווצה את מבטה.
נוקס שלחה את אגרופה והטיחה אותו בפרצופו. ידה השניה תפסה את ידו שהחזיקה את המחברת ולחצה עליה בחוזקה מעקמת לו את מפרק הכף.
ידו של לואי שמטה את המחברת ועיניו נפערו בהפתעה.
אדריאן ומרינדה בהו בה בפה פתוח.
נוקס סגרה בעדינות את פיו של אדריאן “יש לך מגבונים?”
אדריאן הוציא מהתיק באיטיות חבילת מגבונים שבעיניו עדיין עומדת תדהמה, היא הייתה הראשונה בבית ספר שהעיזה להכות את לואי. לואי היה בחור שלא היה כדאי להתעסק איתו. הוא היה מתאגרף מקצועי ובעבר התעסק עם כמה עבודות מפוקפקות.
נוקס שלפה מגבון מהחבילה והחלה לנגב באיטיות את השולחן מטיפות הדם שהחלו לטפטף מאפו של לואי.
היא פנתה ללואי “אני חושבת שהבהרתי די והותר לא להיכנס לי למרחב האישי”
לואי פתח את פיו לומר דבר מה אך בדיוק אז המורה נכנס. “בוקר טוב תלמידים. כולם לשבת במקומות. היום שיעור ספרות יעסוק בנושא מיוחד- יצורים קסומים”
נערה מקצה הכיתה שהניחה את רגליה על השולחן ולעסה מסטיק שאלה בהתגרות “מה הקטע ללמוד על דברים שלא קיימים? אם כבר היינו לומדים על משהו מועיל, אולי היה לזה טעם. אבל כל הקשקושים על אגדות ויצורים שלא ראינו מעולם? זה סתם בזבוז זמן."
היא סובבה את המסטיק בפיה, עיניה מביטות סביב ביהירות, מחכה לראות מי יעז לענות לה.
המורה נאנח והניח את העט שלו על השולחן, מבטו חולף במהירות על פני הכיתה לפני שהתמקד בנערה.
"ויקטוריה," הוא אמר בטון שקול אך תקיף, "לימוד אינו רק על מה שאנחנו רואים בעיניים. ההיסטוריה, המדע, והספרות מלאים בדברים שהיו בעבר בגדר אגדה—עד שהוכחו כנכונים."
הוא שילב את ידיו והמשיך, "אם כל העולם היה עסוק רק במה שכבר קיים מולנו, לא היינו מתקדמים לשום מקום. לחקור את מה שמעבר—זה מה שמניע אותנו קדימה."
ויקטוריה גלגלה עיניים וחזרה ללעוס את המסטיק שלה. "בסדר, בסדר. רק אמרתי שזה מרגיש כמו בזבוז."
המורה נעמד מול הכיתה, מניח דף מודפס על שולחנו. "היום," הוא אמר בקול ענייני, " כפי שאמרתי- אנחנו נעסוק בנושא יצורים קסומים. רבים סבורים שמדובר באגדות, אך קיימות הוכחות היסטוריות ורמזים רבים שמעידים על אפשרות לקיומם."
הכיתה כולה הביטה בו בעניין—חוץ מויקטוריה, כמובן, שגלגלה עיניים וחזרה ללעוס את המסטיק שלה.
המורה הרים את ערימת הדפים וחילק אותם בין התלמידים. "כל אחד מכם יקבל את הטקסט הזה ויצטרך לחקור את הנושא ביחד עם בן זוג. אני מחלק אתכם לצמדים, ואתם תצטרכו להציג את הממצאים שלכם בשבוע הבא."
נוקס הביטה בדף שהונח לפניה, גבותיה מתכווצות מעט. היא לא ציפתה לשיעור כזה.
המורה החל לחלק את הזוגות. "ויקטוריה עם לואי… מרינדה עם דניאל… נוקס עם אדריאן…"
נוקס הרימה את אצבעה לרשות הדיבור. אך המורה סימן לה להוריד אותה “כפי שאני רואה ישנם החולקים על עבודה בזוגות. אך אני רוצה לומר שזה החלטה סופית ולא יהיה ניתן לעבוד לבד או להחליף בן זוג”
הוא עבר בין השולחנות וחילק שמות נושאים. שהפתק הונח על שולחנם נוקס פתחה אותו באיטיות ומילה אחת, מוכרת מאוד, היתה כתובה שם.
ערפדים.
פרק 3
אדריאן ניגש אל נוקס בסיום השיעור, מחזיק בידו את הדף עם הנושא שהם קיבלו—ערפדים.
"נוקס," הוא החל לומר בקול יציב, "חשבתי שאולי יהיה לנו נוח יותר לעבוד על זה אצלי בבית. יש לי ספרים שאולי יוכלו לעזור לנו במחקר."
נוקס הביטה בו לרגע.
"ללכת לבית שלך?" היא שאלה בקרירות.
אדריאן הנהן. "כן, זה רק כמה רחובות מכאן. נוכל לשבת בחדר שלי, בלי הפרעות."
נוקס הצרה את עיניה. "אני לא נכנסת למקומות זרים מבלי לערוך קודם חקירה מעמיקה."
אדריאן נרתע מעט, לא בטוח איך להגיב לכך. "חקירה… מעמיקה?"
נוקס נאנחה, מעט חסרת סבלנות. "לא משנה. בלית ברירה, תגיע אתה אלי."
היא שלפה את הטלפון מכיסה ושלחה הודעה מהירה לאביה:
"בן אנוש הולך להגיע הביתה."
כעבור רגע, המסך הבהב עם תשובה קצרה:
"סבבה."
ואז הגיעה הודעה נוספת:
"טוען אקדח."
נוקס גלגלה עיניים ושלחה הודעה נוספת:
"הוא מהכיתה שלי. אסור להרוג אותו. רק קנה דברים שיטשטשו עקבות."
שני סימני וי כחולים הופיעו, ואז לא נשלחה תשובה נוספת.
היא סגרה את הטלפון.
"נו, בוא," היא פנתה לאדריאן בקור רוח והחלה לצעוד לעבר ביתה.
הם מגיעים לבית
הדלת נפתחה בחריקה כשנוקס פסעה פנימה, לא טורחת להסתכל אחורה כדי לבדוק אם אדריאן עוקב אחריה—היא יודעת שהוא יבוא.
הבית היה כמו תמיד: מסודר. קר. שקט מידי.
אדריאן נכנס באי נוחות קלה, מבטו תועה ברחבי הסלון. הוא הבחין במדפים מסודרים בצורה מחושבת מדי, ובמבט חטוף אל השולחן ראה כלי שלא הצליח לזהות.
"אממ… זה בית מאוד… ממושמע," הוא ציין בזהירות.
נוקס לא התייחסה, רק שלחה מבט חטוף לעבר המטבח, מחפשת סימן לנוכחות אביה.
"אתה יכול לשבת שם," היא אמרה לבסוף, מצביעה לעבר שולחן עץ כהה.
היא משכה כיסא והתיישבה מולו.
לפני שהספיק להוציא אפילו עט, דלת החדר השני נפתחה באיטיות.
אביה של נוקס יצא מהחדר, חולף מולם בקור רוח מוחלט, לא עוצר לדבר. מבטו חלף לרגע על אדריאן, אך לא עצר עליו יותר מהנדרש.
נוקס לא הביטה בו אפילו פעם אחת.
אדריאן הרגיש את האווירה הכבדה באוויר, אך ניסה להתעלם. הוא שלף עט והניח את הדף על השולחן.
אביה של נוקס התעכב רגע ליד הדלת, ידו לכאורה מונחת על השולחן לצידו, אך תנועותיו היו מדויקות—מבטו חלף במהירות על מותניו של אדריאן, על כיסיו ועל הידיים שלו, בוחן אם יש עליו נשק.
נוקס המשיכה להביט בשולחן שלה, לא מתערבת כלל.
לבסוף, אביה פתח את הדלת ונעצר לרגע קל.
הוא שלח לה הודעה:
"אין עליו נשק."
נוקס קראה את ההודעה במהירות, אך לא הגיבה.
כעבור שניות ספורות, הגיעה הודעה נוספת:
"משאיר את הדברים לטשטוש עקבות במקום הרגיל."
נוקס סגרה את הטלפון והחזירה את מבטה אל הנייר שעל השולחן.
"נתחיל?" היא אמרה בקור רגוע.
אדריאן ניסה להראות ענייני ולא ממש הצליח “כן, כן, בטח!”
נוקס שלפה מחשב נייד ממגירה תחתונה. “טוב, מה אתה יודע על ערפדים?” היא חשבה באירוניה שהמידע הזה יותר מועיל לה מאשר למורה.
אדריאן עיוות את פניו בסלידה “טוב… ערפדים הם יצורים שמספרים עליהם סיפורים כבר מאות שנים. אומרים שהם אל-מתים שחיים בלילה ושותים דם כדי לשרוד. פעם הם היו מפלצות מפחידות, אבל היום בסרטים ובספרים הם יותר מגניבים, מסתוריים וכריזמטיים. הסיפור הכי מפורסם על ערפדים הוא דרקולה, אבל יש גם סדרות כמו דמדומים ו-יומני הערפד שהפכו אותם לדמויות רומנטיו-”
נוקס קטעה אותו באחת “וואו כפרה… תגיד כמה דברים ראית על ערפדים שאתה מדבר ככה?”
אדריאן הסמיק “ת’אמת אני די מפחד מדברים כאלה… כך שראיתי רק רצת עם ההורים שלי והפסקתי מיד אני לא…” הוא עצר את עצמו שוב ששם לב שרמת ההקשבה מצד נוקס שואפת לאפס. היא ישבה מול המחשב ולידה כבר היה ערימת דפים שאחד מהם מלא בכתב ידה. “חשבת פעם לשתף אותי בעבודה המשותפת?”
נוקס לא ענתה לו. היא המשיכה לגלול במסך ומשכה את הכיסא שלו ליד המחשב. אדריאן הביט לרגע במסך ונפל אחורה עם הכיסא בצרחת בהלה.
נוקס הביטה בו באדישות “אתה לא מועיל אתה יודע…” היא הגדילה מעט את התמונה לאזור הצוואר של הננשך “זה נראה לך טוב להיות כתמונה לדף הראשון שמתאר את הערפדים?”
אדריאן עדיין היה זרוק על הריצפה בגרוטסקיות “אולי תהרגי אותי לפני שאת מעלה את התמונה המזעזעת הזו לתמונת השער?”
נוקס הביטה בו בצפיה “היית רוצה?”
“ברור שלא”

פרק 4
אדריאן התאפס על עצמו. קם מהריצפה והתיישב. “טוב, צריך לנסח שאלת חקר”
כתשובה, הוא קיבל תקיית אינדקס לפרצוף. הוא פתח אותה וקרא ברפרוף “את כל כך טובה שבא לי לחבק אותך”
נוקס הסמיקה עד עמקי נשמתה וסטרה לו “שלא תעז לומר את זה אפילו עוד פעם אחת!”
אדריאן בהה בה ואז צחק צחוק שעיצבן את נוקס “הייתי הורגת אותך עכשיו אם לא הייתי צריכה אותך חי מחר”
נוקס הרגישה חולשה פתאום אני מקווה שאבא הביא לפה אוכל כי אני לא יוכל לחכות עד הלילה.
היא פנתה לכיוון המטבח סחרחורות תקפו אותה בדרכה למזווה. בינגו.
היא שלפה מהמזווה את הבקבוק ושפכה לעצמה בכוס גבוהה. היא שתתה את את הנוזל בלגימות גדולות.
אדריאן הופיע לידה “את יודעת, שאת מארחת מישהוא את צריכה גם להציע לו לשתות, ובגלל שלא ראיתי פה שום מים חוץ מבאמבטיה…” הוא חייך חיוך שובב “את צריכה להביא לי את הדבר הלא מזוהה והאדום שאת שותה”
נוקס הסתובבה במבט אפל אל עבר אדריאן “אתה לא רוצה לשתות את מה שאני שותה”
“אני מתעקש”
“יופי”
“נו… אז לפחות תגידי לי מה את שותה!”
עיניה של נוקס התכווצו לרגע. חדי עין היו שמים לב לענן שחלף על פניה. דם, יקירי אבל את זה לא אוכל להגיד לך.
“פטל”
“שקרנית”
“נודניק”
אדריאן עבר על משימת העבודה.
הכירו את היצור
העלו שאלת חקר
בצעו תצפיות ומחקרים
תוצאות ומסקנות
מוצג/ מוצג חי
“טוב, את 1 ו2 ביצענו נשאר לנו את 3 4 ו5 אני אומר שנגמור עם מה שאפשר בבית ואז נצא החוצה ונגמור עם הכל”
נוקס הביטה בו בקור “סוף סוף אתה מועיל במשהו, נתחיל במוצג ואז נצא לחקר” אדריאן הנהן “אני חושב שהרבה יותר מגניב מוצג חי מאשר רגיל, יש לך תחפושת של ערפדית?”
נוקס הביטה בו בקור “למה צריך?”
אדריאן נאנח “בשביל ליצור מוצג חי אנחנו צריכים להיות הפסלים או מה שזה לא יהיה… אני חשבתי שפשוט נתחפש לערפדים ונקנה נוזל דמוי דם שנמרח על אזור הפה”
נוקס התרכזה בנקודה מאחורי כתפו “למה שלא נשתמש פשוט בדם אמיתי?” היא מיהרה להסביר את עצמה “גם בטוח נקבל על זה יותר נקודות”
אדריאן חייך ואז קלט שהיא רצינית “כן, ומאיפה בדיוק נשיג דם גברתי הרוצחת לעתיד?”
נוקס שתקה למרות שהיה לה הרבה רעיונות
אדריאן התרצן “יש מלא סיבות למה לא לעשות את זה: 1. אני לא מעז לגעת בדם אמיתי ובטח שלא למרוח אותו על הפרצוף 2. המורה ממש לא יאהב את הרעיון הוא צמחוני מרצון ושנוא דברים כאלה של הרג בעלי חים 3. אין לנו מאיפה להביא דם”
נוקס נשפה אויר בחדות “אז נשתמש בנוזל דמוי דם, בסדר. עכשיו צריך להשיג תלבושת, שיניים, צבע שיער, עדשות, ו…”
אדריאן דפק את ראשו בשולחן “מאיפה נשיג את כל זה?”
“מחנות אביזרים להאלויווין?”
“תקני לבד. יש שם מסכות של ליצנים. אני לא נכנס למקומות כאלו.”
נוקס הביטה בו במבט אדיש.
אדריאן הביט בטלפון שלו “23:30 נראה לי שאחזור הביה עוד רגע יגמרו קוי האוטובוסים ואני לא יוכל לחזור לבית”
נוקס המשיכה להביט בו בשתיקה.
“טוב, נוקס, סומך עליך בנוגע לתחפושת”
“אל תסמוך עלי, אל תמוך על אף אחד”
אדריאן הצדיע בחיוך שובב סגר את הדלת ופתח מטריה. נוקס הביטה בדמותו המתרחקת.
סוף סוף.
היא עלתה לחדר שלה וזרקה לפח כל מה שהיה נראה לה בצבע ורוד.
שסיימה, היא התיישבה על המיטה והוציאה את שלט הסוני, קצת זמן לעצמי.
דפיקות בדלת.
מי שזה לא יהיה הוא הולך לחטוף.
היא פתחה את הדלת במבט רצחני
שירד איך שראתה את הבא.
אבא.
אביה עמד בפתח, מדמם מכמה מקומות, הוא לפת את כתפו במבט קר. שערו הכהה נמשך על פניו וכתפיו בנוזליות משהו. ומגופו נטפו טיפות דם ומים יחד. פניו היו מפויחות גם חולצתו וקצת ממכנסו היו קרועים, משוספים.
הוא התיישב בסלון. מוריד את החולצה.
נוקס הניחה לידו תחבושת.
משהו בפני הפוקר שלה שבור.
אביה עצר אותה “אין צורך, תביאי לי חוט ומחט ו… נשאר משהו בבקבוק שהבאתי לך?”
נוקס הניעה את ראשה לשלילה “אלך להביא לך משהו”
היא יצאה החוצה ללא מטריה.
מגפיה נוקשות על רצפת האבן.
היא חיכתה למצוא מישהו קל.
עיניה סקרו את ההולכים ושבים לצידה.
אמא וילד מקפצים יחד בשלולית.
חבורת שיכורים יושבים על ספסל.
שלושה נערות מתאמנות על ריקוד מהיר.
לא, לא, לא,
היא צריכה מישהו שצועד לבד.
נערה בגילה בערך פסעה במדרכה המקבילה.
בעיניה חשש.
בול.
היא התקרבה אליה במהירות.
“פוחדת ללכת לבד?”
הנערה חייכה “מי לא?”
נוקס התקרבה אליה ובתנועה של רגע תקעה בידה מזרק, מרוקנת את הבוכנה כולה.
הנערה קרסה לידיה של נוקס שהעמידה פני מבוהלת. “אמרתי לך לא לשתות יותר מדי! אקח אותך הביתה!”
היא פסעה במהירות לעבר הבית.
מניחה אותה על ברכיו של אביה שהניד בראשו לתודה.

נוקס רק הנהנה. היא עשתה את שלה.
אביה החל במלאכתו, ידיו פועלות בדיוק קר ומיומן.
היא צפתה בו רגע, ואז קמה. "אם אתה מסיים, אני הולכת לחדר שלי."
אביה לא ענה, מרוכז בעבודה.
נוקס נכנסה לחדרה, מנערת בעדינות את שאריות הגשם ממגפיה.
היא פנתה אל שולחן קטן בפינה, פתחה מגירה ושלפה ממנה סכין קטנה ומטלית נקייה.
בתנועות מדויקות, היא התחילה לנקות את הלהב, מסירה כל כתם אחרון של דם.
לא הייתה בזה שום משמעות רגשית עבורה—רק הרגל.
כשסיימה, היא הניחה את הסכין במקומה, נשענה לאחור והביטה בתקרה.
היא סגרה את עיניה לרגע קצר, נותנת לשקט למלא את החלל.
כשפקחה אותן שוב, היא כבר ידעה בדיוק מה עליה לעשות בבוקר.

פרק 5
נוקס ישבה מול אביה בדריכות. לא הרבה הוא קורא לה לשיחה. בעצם, היא לא זוכרת שהוא קרא לה לשיחה מתי שהוא.
אביה בחר לומר לה ישירות בלי יפיופים יתרים “נוקס, צידיי ראשים מחפשים אחרינו.”
נוקס הרימה גבה “לפי מה שידוע לי תמיד היינו בסכנת מוות”
אביה חייך קלות “כן, רק שעכשיו המשטרה עלו על היותם של הערפדים וכעת ראש הממשלה יוצא לבמצע חיסול סודי מתחת לפני השטח. הוא מתכוון להרוג את כולנו לפני שהאזרחים ידעו שאנחנו קיימים בכלל. אם ידעו שיש ערפדים שמסתובבבים בינהם חופשי המדינה תיכנס לכאוס מוחלט.”
נוקס קיפלה את זרועותיה, מבטה נוקשה וחסר רגש. "אז המשטרה עלתה עלינו. מפתיע," היא אמרה בטון שטוח.
אביה הנהן. "אבל הפעם הם לא רק רודפים אחרינו—הם לא יודעים מי אנחנו, אלא מה אנחנו, והם מתכוונים לסיים את העניין אחת ולתמיד."
נוקס לא הסיטה את עיניה ממנו. "האזרחים לא יעמדו לצדנו. הם מפחדים מאיתנו. הם שונאים אותנו."
אביה הרים את כתפיו באדישות. "שום דבר לא חדש בזה. השאלה היא איך אנחנו מגיבים."
נוקס שקלה את האפשרויות. הם לא נועדו להתחנן לרחמים, ולא הייתה להם תקווה אמיתית לשינוי דעת הקהל. זה לא היה חשוב. מה שהיה חשוב זה להישאר בחיים.
"אם לברוח זה אפשרות, נברח," היא אמרה לבסוף. "אבל אם הם סוגרים עלינו…" היא הרימה את מבטה אליו, קר כפלדה. "אנחנו נילחם, ללא היסוס וללא רחמים."
אביה נעץ בה את מבטו “לברוח זה לפחדנים. אני אוב את הגישה שלך, לא חשבתי אחרת, נרצח אותם אחד אחד, את כל מי ששותף לרעיון. נעלים עקבות. והסיפור הזה ירד מהפרק.”
הוא עבר באצבעו על שולחן העץ תוהה כמה טביעות אצבע הוא מותיר לאורכה “בינתיים… נצטרך לא למשוך תשומת לב מיותרת… מה שאומר שתנעמיד פנים של בני אנוש עד הסוף. לא רק כלפי חוץ, ואני מצפה ממך…”
נוקס ראתה את העיוות הקל בפניו.
“ליצור מערכת יחסים טובה עם בני כיתתך. להיות נחמדה. ו.. להפסיק ללבוש שחור. ברצינות אין לך סטייל”
נוקס הביטה בו במבט רצחני “ליצור מערכת יחסים??”
נוקס הידקה את לסתה, עיניה ננעצות באביה באי-אמון מוחלט. "אתה רוצה שאעמיד פנים שאני… חברתית?"
אביה הרים גבה, מחויך מעט. "כן. למרות שזה נראה לי בלתי אפשרי בשבילך. תתחילי בלהגיד שלום לאנשים בלי להביט בהם כאילו הם טרף פוטנציאלי."
נוקס נאנחה ונשענה לאחור, משלבת זרועותיה. "ומה אם אני אגלה שזה בזבוז זמן?"
אביה נשען קדימה, עיניו קשות יותר. "אז נדע שלא היה לנו סיכוי מלכתחילה."
היא בחנה אותו בשקט, סוקרת את ההשלכות. "ומה אם הם יגלו?"
חיוך קטן אך מסוכן התפשט על פניו. "אז תדאגי שהם לא יספרו לאף אחד."
היא ידעה בדיוק למה הוא מתכוון. שתיקה מתוחה נמשכה בין שניהם, כאילו שניהם שקלו את אותם דברים אך הסיקו מסקנות שונות.
"אני לא בטוחה שזה יעבוד," אמרה לבסוף, לא מנסה להסתיר את ספקותיה. "זה לא משנה כמה טוב אני אעמיד פנים, בסוף הם יראו מעבר למסכה."
אביה משך בכתפיו באדישות. "אם הם יראו מעבר למסכה, כנראה שלא היית מספיק טובה בלשחק את התפקיד שלך."
נוקס רצתה לסתור אותו, לומר שהבעיה לא בה אלא במציאות שלהם—אך היא ידעה שאין טעם להתווכח. שום דבר לא ישתנה.
היא הרימה מבט קר כפלדה אליו. "אם הם סוגרים עלינו, אנחנו נילחם, ללא היסוס וללא רחמים."
אביה הנהן, מבטו מחשב קדימה. "אבל עד אז… את תהיי הילדה הנחמדה מבית הספר. תתחברי עם בני כיתתך. תשחקי את המשחק. ותעשי את זה טוב."
נוקס ניסתה להסתיר את הגועל שהתעורר בה מהרעיון. חברה של בני אנוש? זה היה מגוחך כמעט כמו ההצעה להפסיק ללבוש שחור.
"אפילו לא אנסה לשכנע אותך בעניין הסטייל שלך," אמר אביה, כמו קורא את מחשבותיה. "אבל החברה… זו משימה לכל דבר. תדאגי לא להראות שונה… בשבילי, בשביל שנינו"
היא ידעה שאין לה ברירה. אם זה מה שדרוש כדי לשרוד—אז היא תעשה את זה. אך היא תוודא שהיא זו ששולטת במשחק, ולא להפך.
דלת הכיתה נפתחה במהירות.
נוקס עמדה שם, עם מטריה שחורה נוטפת מים. היא סגרה אותה במהירות ותלתה על על הקולב שבקיר האפור, המתקלף.
שערה קלוע לשתי צמות שהתאחדו בקשר נמוך בעורפה.
היא לבשה חולצה אפורה, רחבה ובעלת שרוולים ארוכים, קצרה באזור הבטן, כשעל גבה מודפס איור של שלד. תחתיה לבשה מכנס אפור ורחב, והשלימה את הסט עם נעלי אולסטאר.
אדריאן נראה מופתע “וואו נוקס! שינית לוק או משהו?”
נוקס הביטה בו, חסרת מבע. “כן, החלטתי שאני רוצה להיות חלק מכם וליצור חברות”
אדריאן נאנח בחיוך “טוב… זה היה… ישיר…”
צעדי ריצה נשמעו במסדרון וצרחות מוגזמות של התלהבות.
אדריאן ונוקבס החליפו מבטים “מרינדה”
מרינדה נכנסה בהחלקה לכיתה מחזיקה בידה פוסטר צבעוני. “ישששש זה קורה!! מסיבת ”למה לא” נפתחת גם השנה!!!”
נוקס הביטה בה במבט אדיש “מסיבת ”למה לא” ?”
אדריאן דפק את ראשו בקיר “זה אשכרה מסיבה בלי סיבה שמתקיימת פעם אחת בשנה. ללא מורים, ללא חוקים, וללא הגבלת זמן, היא יכולה להימשך 3 ימים ולילות ברצף , ותמיד יש שם בעיות -כמו שנה שעברה, גרמו לי ללכת בעינים עצומות למרפסת הגבוהה מול כל הרחוב, ואז הורידו לי את המכנס… זה היה פשוט נורא.”
נוקס תקעה את מבטה בקיר, בראשה עברו אלפי תסריטים. “לא היית צריך לספר לי את זה”
מרינדה רצה לכיוון נוקס “את מגיעה? בבקשה תגידי שכן! זה בכלל לא נראה שהיית פעם במסיבה!”
הדחף הראשוני של נוקס צרח בסירוב אבל ההגיון הקר חנק אותו.
“כן”
אדריאן פתח את פיו בהפתעה. מרינדה הניחה יד על מצחה בדרמטיות. אפילו לואי הרים גבה.
הצרחה של מרינדה הגיעה בדיליי. היא משכה את נוקס אחריה לכיון הלוקר שלה ופתחה אותו בדרמטיות.
“טוב, זה יתאים יותר לצבע העיניים שלך. אבל זה ימשוך יותר תשומת לב. זה קצר ברמות ויתאים לך כי את -”
נוקס עמדה מול הלוקר במבט אטום “כל זה היה בלוקר שלך?”
הלוקר היה עמוס שמלות ערב קצרות וארוכות, סטים אלגנטים וסטים זרוקים. על פתח הלוקר הייתה מראה מקושטת בנצנצים ורודים ופרחים סגולים.
מרינדה חייכה “אני לא יודעת לאן אכנס ועם איזה חברות, אז אני צריכה להתאים את עצמי!”
“אה”
נוקס סגרה את הלוקר של מרינדה בטריקה שקטה “אני חושבת שאמצא לעצמי בגדים משלי”
מרינדה משכה בכתפיה באדישות מדומה. “אבל אם תרצי בסוף לוק של מושלמת תפני אלי!!”
ברור.

פרק 6
הם ישבו סביב השולחן השחור. הארוך.
זו הפעם היחידה שננפגשו כולם לאור יום.
האומה כולה נכנסת לקוד אדום.
היא יצאה מהבית בשקט.
סובבה את המפתח בחור המנעול ופנתה ימינה לכיון המונית שחיכתה לה בחוץ.
“שלום גברתי, לאן תרצי להגיע?”
“לאחוזת בלמונט בבקשה”
נהג המונית התניע במהירות ויצא מן החניה המפוארת.
קול התנעה נוסף נשמע מאחור.
ונוקס נדרכה.
היא הוציאה מראה מתיקה והעמידה פני מתאפרת.
מאזדה לבנה עם חלונות שחורים פנתה אחריהם בצומת.
זה כל כך שקופה.
המאזדה שמרה על מרחק סביר.
כמעט מקצועי.
ונוקס שלחה מבט קצר דרך הראי.
אותו רכב.
אותם חלונות אטומים.
הפעם, היא לא היססה.
"עצור רגע ליד תחנת הדלק"
אמרה בקור רוח.
הנהג הינהן.
סטה הצידה.
היא יצאה באלגנטיות.
כאילו לבדוק משהו בתיק.
המאזדה חלפה על פניהם.
ואז האטה.
נוקס קמצה את אגורפה בשקט.
דלתות המכונית נפתחו באיטיות, 5 גברים חסונים יצאו ממנה בחתוליות.
נוקס צמצמה את מבטה, היא הכירה אותם. הם היו ידידים של אביה.
אבל… 1 2 3 4 איפה החמישי??
קול גברי מאחוריה “הבהלנו אותך?”
היא הסתובבה באיטיות “לא”
“שמח לשמוע. אבא שלך התקשר אלי מקודם שראה שהנהג מונית שעלית עליה. הוא אח של אחד מהקליינטים שלו. אם את מבינה למה אני מתכוון… הוא רצה שניקח אותך אנחנו למסיבה ונסיים עם הבחור הזה”
נוקס הביטה בו בשאלה “אז למה הוא לא התקשר אלי?”
“הוא לא רצה שתפחדי. או שתתלכלכי לפני המסיבה.”
שאני יפחד?… הוא רציני? יתלכלך? אני עם בגד אדום בכל מקרה…
היא הביטה במונית המתרחקת ובה שניים מהגברים. ואז במכונית הלבנה באנחה.
היא נכנסה למכונית במהירות. מתיישבת במושב האמצעי. השנים התישבו בצדיה. והיא תקעה בהם מבט רצחני רגע לפני שעברה למושב הקדמי.
היא נכנסה לאחוזה בצעדים מדודים. מקבלת שלל קולות ואורות ניאון לפרצוף.
מרינדה רצה לעברה בצרחת שמחה ואז עצרה מולה במבט זועף. “לא, את כאילו אמיתית עכשיו? אדום? זה מה שבחרת ללבוש לערב מסיבה? ועוד חולצה וחצאית מיני? לא שמלה? מה זה הסטייל המזעזע הזה? ושרשרת צמודה? שחור?”
אדריאן הביט במרינדה “טריסטן קורא לך בקצה השני של האחוזה”
מרינדה תפסה את פרצופה “טריסטן? קורא לי? אההההההההה” היא רצה משם במהירות.
נוקס ואדריאן הביטו בדמותה המתרחקת “יש רק דרך אחת להעיף אותה”
נוקס הביטה באדריאן. הוא לבש חוצת טי שחורה עם לוגו צבעוני וענק. מכנסי ג’ינס קרועים. ונעלי סניקרס לבנות.
צפוי.
“את באה?”
נוקס הביטה ברחבת הריקודים ועיוותה את פרצופה.
“כן, עוד מעט.”
“טוב אני מחכה לך שם.”
הוא פנה בצעדים מהירים פנימה מושך את לואי מהבר.
נוקס הביטה בו רוקד. הוא רקד במיומנות ומהירות על. היא ידעה שהוא אתלט מטורף, אבל לא בכזה מהירות. היא הביטה במרינדה שרקדה בדרמטיות, בועטת בטעות באחד הרוקדים. בלואי ששם רגל לאדריאן. ומשהו בליבה המלא.
וחיוך, קטן ונדיר, צף על שפתיה.
“קדימה… נוקס… בואי כבר לרקוד….” אדריאן תפס את ידה של נוקס ונתלה עליה ביאוש שהעלה בנוקס רצון לחנוק אותו. הוא מנסה לשכנע אותה לבוא איתו לרחבה כבר רבע שעה בעקשנות הולכת וגוברת.
קולו של אביה צף במוחה.
“תדאגי לא להראות שונה… בשבילי, בשביל שנינו”
נוקס הנהנה בראשה בנחישות העיפה את אדריאן מידה, ואספה את שיערה עם גומיה שמרינדה נתנה לה לכל מקרה.
המוזיקה התחלפה, שוב. הפעם למשהו קופצני, אך סבוך, כאילו תזזית ועומס הוטמעו במקצב אחד.
נוקס הביטה ברחבת הריקודים. האורות המהבהבים, הזיעה, הדחיפות – שיא ההתגלמות של כל מה שהיא לא.
ואז… מישהו צרח "ריקוד זוגות!"
המוזיקה התחלפה בין רגע למשהו רך יותר. מלמול קהל. לחישות. תנועה.
האחוזה התארגנה כהרף עין, כאילו תרגול קבוע: זוגות התחילו להתגבש, זרועות שלובות, מבטים מטושטשים, פרצי צחוק.
היא בדיוק עמדה לסגת – לחמוק אל הצללים, להיעלם בין עמודי התאורה – כשלפתע יד חמה שלחה את עצמה לעבר ידה.
"את לא מתכוונת לברוח לי עכשיו," אמר אדריאן, עיניו נוצצות במין חיוך של עקשנות תמימה.
"זה ריקוד זוגות." היא אמרה כמו שמכריזים על אסון טבע.
"נכון. ואנחנו זוג הערב, לא ככה?" הוא משך אותה בשובבות עדינה פנימה.
נוקס כמעט רטנה. כמעט. במקום זאת, הביטה מסביבה – כולם כבר שקעו במעגלי זוגות.
היא רצתה לדקור אותו, את האוויר. את הסיטואציה. את המוזיקה המטופשת והאורות הרומנטיים.
היא נתנה לו להוביל – פיזית. לא רגשית. המגע שלו היה בלתי נסבל, בעיקר כי הוא לא ניסה כלום מעבר למה שנדרש.
"את נראית כמו מי שסופרת לאחור כל שנייה," הוא אמר בשקט.
"אני סופרת קדימה עד הסוף," היא תיקנה בקור.
הם רקדו. כלומר, הוא ניסה לרקוד.
היא גררה רגליים כמו אסירה.
הפרצופים סביבה הסתובבו בקצב המוזיקה, ולנוקס לא נותר אלא להיצמד לכלל אחד:
לא לדרוך על רגליים אנושיות. לא לחשוף כלום. ולא להקיא.
אדריאן חייך. מין חיוך של כאלה שחושבים שהם עושים משהו רומנטי.
"את נהנית?" שאל.
"זה הרגע הכי פחות סביר לקרוא לו 'הנאה' בכל היקום." ענתה, בלי למצמץ.
הוא צחק.
היא לא.
המוזיקה המשיכה עוד דקה אחת יותר מדי.
כשהיא הסתיימה, נוקס שחררה את עצמה ממנו, לאט אך בהחלט.
"אם תמשוך אותי ככה עוד פעם, אני נשבעת–"
היא השתתקה שאדריאן התחיל לצחוק, סטר לה וברח לקומה השניה.
יש לו אומץ.
פרק 7
סידני ריי ישבה מול המסך הכחול מביטה שוב בפתק שהשאיר לה אדריאן “אם חזרת הביתה אני מצטער שאני לא בבית ממש רציתי לראות אותך אבל יש לי מסיבה הערב, אל תדאגי לי אני כבר ילד גדול. ד”ש חם- אדריאן”
היא חייכה לעצמה חיוך קטן אל תדאגי לי הוא כל כך נאיבי שזה מדאיג.
היא פתחה את מצלמות האבטחה שמשקיפות אל הבית, לכל מקרה.
ריקודים. שטויות של בני נוער. משחקים. היא חיפשה את אדריאן בין ההמון.
בינגו! אדריאן עמד מול נערה לבושה אדום ובעלת שיער לבן ארוך.
היא עיותה את פניה. יכול להיות שיש לו חברה חדשה?
היא תפסה את פניה והעלתה לתוכנה לזהוי פנים.
הנתונים עלו מיד.
שם מלא: נוקס דרייקמור
תעודת זהות: 248391652
מדינה / לאום / אזרחות: לא נמצא מידע
סטטוס ביטחוני: לא נמצא מידע
קשרים ידועים: לא נמצא מידע
היסטוריית תנועה: לא נמצא מידע לפני “רייבן היל”
דוחות תצפית קודמים: לא נמצא מידע
נטייה פוליטית / רקע אידיאולוגי: לא נמצא מידע
נתוני תקשורת: לא נמצא מידע
דרגת סיכון: לא ידועה
סידני צמצמה את מבטה. מתי פעם אחרונה התוכנה של אקסיס (סוכנות הביון של רייבן היל) טעתה? חוסר מידע? בהתחלה היא עשתה זאת מתוך סקרנות עכשיו נראה שזה רציני יותר. עם מישהו מתכוון לסחוט או לפגוע באדריאן היא קמצה את אגרופה הוא הולך להתעסק עם אול נייטר.