צילו של האור – פרק 45

"מאיה!" קראו קורן ושקד יחד, נעצרים בבת אחת בפתח בקתת העץ השומרת על החורשה – הבקתה של מאיה. העץ התבהר והתבקע משנים של שמש צורבת וחיות בר שהשחיזו עליו את ציפורניהן, אך הוא עדיין היה מרשים על שתי הקומות שלו, חלונות הזכוכית הכהה הגדולים, גג הרעפים בצבע החול. דלת הבקתה נפתחה בחבטה ומאיה התפרצה החוצה, ידה מכוונת קדימה, מוכנה להתקפה. קורן הרים בלא לחשוב את ידיו, בולע את רוקו אל מול עיניה הירוקות החדות של מאיה – עיניים של אם שמוכנה להרוג כדי להגן על גוריה.

מבטה של מאיה ננעץ בעיניו ובלבול נרקם בפניה, מפנה את עיניה לצדדים בתמיהה. היא השיבה את מבטה אליהם. "פעם אחרונה שאתם מבהילים אותי כך. יש לי אינסטינקטים חייתיים, ואין לי ברירה אלא להשתמש בהם," קבעה מאיה בנחרצות, נאנחת ופותחת בפניהם את דלתה, מזמינה אותם פנימה. הם בקושי התיישבו על השטיח בצבע החול כאשר השאלה התפרצה בכוח מקורן:
"ענקי האדמה הם בעצם דרקוני אדמה, והם אמיתיים. נכון? הם עומדים לתקוף ואנחנו חייבים לגלות – "

מאיה הניחה יד בתוקף על כתפו, שולפת אותו מסחרור מחשבותיו וגורמת לו להשתתק במבוכה, נדה בראשה לצדדים, מסמנת לו בידה לחכות. "אתה לומד כישוף מחשבות נכון?" היא שאלה בשקט. קורן הינהן, צמרמורת חולפת במעלה קרקפתו. "מצויין. אני עומדת להיכנס למחשבותיך כדי לראות למה אתה מתכוון. אל תפחד ואל תתנגד לי. לאחר מכן נוכל לחשוב יחד על פתרון."
"רגע לא! בבקשה, רק רציתי לשאול אותך – "

אך דבריו של קורן נגדעו באיבם כשהעולם הסתחרר לתוך עצמו, מטיל אותו שוב אל תוך הימים האחרונים. כעס בער בו שוב כשחזה בריב עם הוריו, מתחלף בגאווה כשברח מהבית, התחושה המוצקה והחמימה כששקד הסכימה להיפגש איתו בלי להניד עפעף, מחשבותיו של דרקון המים, החידה המסתורית, גופו הנחשי שזוהר בקשקשים בהירים, עיניו הירוקות המהפנטות שזהרו מעל טורי ניבים מרשימים…

לפתע חש משיכה בבטנו, והזיכרון חזר לאחור שוב, לסצינה עם הוריו, מתמקד לפתע בעיניהם שהביעו להפתעתו פחד – כאילו קורן גילה משהו שהיה אסור לו לגלות. אבל מה הוא גילה? קיומם של דרקונים היה ידוע – אפילו היו עליהם ספרים בספריה, גם אם לא הרבה. אז מה אם הרוב חשבו שהם אגדה – הספרים לא משקרים. מה הסיפור הגדול בגילוי שישנם דרקונים?

קורן נזרק הלאה בזכרונותיו, כמו נשאב עמוק יותר בצינור מתפתל. הוא שוב שמע את מחשבותיו של הדרקון. הוא הבחין במילותיו, אך הן היו מטושטשות: למה דין תקף אותך? כי הוא חבר שלך.. מכשפת ליבה. מכשפי הצל הורו לו.. אסור לתכנית להיחשף..ענקי האדמה.. משבעת הבארות'

קורן נזרק בחזרה למציאות, קורס לאחור על הספה, מתנשם. הוא חשב שסהר עושה את זה קשה בכוונה, שתקשורת מחשבות תהיה נעימה יותר לו רק היה לו מורה פחות קשוח – מה יכול להיות טוב יותר מלחלוק מחשבות ישירות במקום עם מילים – כמו הבאגים במשחק של אנדר?

מאיה לחצה את כתפו, תופסת את סנטרו ומושכת אליה את מבטו. "כישוף מחשבות הוא קשה. הוא אכזרי. לא סתם רוב בני האדם נולדו עם גולגולת אטומה לחלוטין. אנחנו לא אמורים לתקשר בצורה כזו, מבלי לבקש רשות. יש סיבה שנוצרנו בתור בני אדם נפרדים. כולנו בסכנה, והייתי חייבת לוודא שלא… קרו כבר מקרים בעבר… אבל זה לא תירוץ. סליחה," נאנחה מאיה ועיניה הירוקות הרצינו. "סליחה שפלשתי כך למחשבותיך."

קורן הוריד את ידה מכתפו, קם וצעד לפינת החדר, מביט בתמונה ממוסגרת של אגם הכנרת. כאשר בחן אותה מקרוב, הוא הבחין בנחש עף מעל המים, כמעט בלתי נראה. עינו הירוקה פונה אליו. הוא הצטמרר. מאיה יודעת יותר ממה שהיא מספרת להם. קורן ניער את ראשו, קופץ את אגרופיו; כל חייו המורים שיקרו לו, ניסו לגרום לו להאמין שהוא משוגע – וכמעט הצליחו לפני שהגיע לכאן. הוריו ניסו למנוע ממנו לגלות את האמת, מסתירים ממנו את מי שהוא באמת כדי 'להגן עליו'. נמאס לו שלא סומכים עליו. נמאס לו משקרים.

ועכשיו גם מאיה מצטרפת אליהם? המורה היחידה שהרגיש שהוא יכול להיפתח אליה, לסמוך עליה באמת?

"מאיה. או שאת מספרת לנו את האמת עכשיו, ונעזור לך להילחם או להסתיר או השד יודע מה – או שאנחנו הולכים ולא תשמעי מאיתנו יותר."

"קורן מאיה רק מנסה לעזו – "
"לא!" קטע קורן את שקד, מסתובב אליה באחת וגורם לה להירתע לאחור. "היא מנסה לעזור לעצמה! שקרים לא עוזרים לאף אחד, חוץ מלמי שמספר אותם! או שהיא סומכת עלינו מספיק בשביל לספר לנו את האמת, או שתתמודד איתה לבד! נצליח גם בלעדיה, בלי טובות."
שקד הסיטה את מבטה, מחניקה יפחה, תולה את מבטה במאיה, כאילו היא מפחדת ממנו. גם היא לא סומכת עליו באמת.

וזה כואב.

לפתע מאיה הכניסה את אצבעותיה לפיה, שורקת שריקה ארוכה וחדה, עולה ויורדת, כמו בז הקורא לחבריו. ואכן, מאיה פתחה את החלון בדיוק כשבז עף פנימה, מתיישב על אמת ידה.
"האמת מסוכנת. האמת כואבת. דרוש יותר כוח להתמודד עם האמת מאשר עם שקרים, גם אם זה לא נראה לך ככה. דרושה בגרות. מרגע שתתחיל לחשוף את האמת, כבר לא תהיה דרך חזרה. בסוף העיניים מתרגלות לחשיכה, אך בלתי אפשרי לשכוח את האור. האור מחייב אותך לחיות, לצמוח, להילחם. אי אפשר להסתתר מפניו, כי מעט מן האור מגרש הרבה מן החושך. לטובתך, עדיף שתשאיר לי – "
"לא! לא אכפת לי שזה קשה, או שאין דרך חזרה, או עוד תירוצים של מבוגרים. זה התנאי שלי – כן או לא?" הרים קורן את קולו, צועד ונעמד ליד הדלת בידיים שלובות.

"מה כל כך גרוע בלומר לנו את האמת? אנחנו לא נגלה לאף אחד," לחשה שקד, נדמית כה קטנה לפתע על השטיח, מכונסת בתוך עצמה. מאיה נאנחה, ניגשת אליה מתכופפת ומניחה יד על ברכה.
"לדעת את האמת משמע לקבל על עצמך את האחריות עליה. אי אפשר לשלוט ולא לשנות מה שלא יודעים. אם אני לא יודעת שילדים עבדו בתנאי עבדות כדי ליצור את המותגים שאני קונה, אין לי אחריות על כך. אך ברגע שאני יודעת – אני חייבת לפעול לפי הידע שלי. אחרת, אני בוגדת בדבר החשוב ביותר – "
"שהוא?" שאל קורן בחוסר רצון, מלכסן אליהן את מבטו.
"בי עצמי, במאיה. כשאני מתעלמת ממה שאני יודעת שנכון, ממה שאני צריכה לעשות, אני מאבדת משהו יקר מפז – את החופש להיות שלמה."

דממה השתררה בבקתה, מחלחלת לליבו של קורן ומעירה שם את הפחד ממנו הכעס עזר לו לחמוק. הוא זכר את הימים בהם עוד ניסה להשתלב, התאמץ להשלים עם כך שהוא חולה ומוזר ואולי המורים והוריו צודקים. הוא היה אומלל זה נכון – אך כשהתקיפות החריפו ולא נותרה לו ברירה אלא להאמין לזיכרונותיו ולמחשבותיו, העולם נעשה בבת אחת אכזרי וחסר תקווה. השנתיים האחרונות שלו בנוף גליל היו הגרועות ביותר. כי הוא ידע שהוא צודק, והמורים והוריו טועים. הוא ניסה כבר לשכנע אותם ונחל כישלון. העולם היה אכזרי ולא הוגן. הוא לא היה יכול עוד להשלות את עצמו. לא נותרה לו שום תקווה.

הבדידות כמעט הכריע אותו.

אולם עדיין, הוא העדיף את השנתיים האלו על כל הזמן שלפני כן, בו הוא שגה באשליות. נמאס לו משקרים, מספקות עצמיים, מבלבול, שהוא לא יודע מה לחשוב. הוא רצה להיות בטוח בעצמו, רצה וודאות. הוא שנא לבטוח באנשים ובעולם, ולאבד אותם כשהוא מגלה את האמת. שוב ושוב, מעגל של בגידות וסבל שלא נגמר.
כמה פעמים הוא האמין שבאמת רוצים להיות חברים שלו, רק כדי למצוא את עצמו רודף אחרי המחברות שלו ברחבי בית הספר? כמה פעמים ניסה לספר לאחד הילדים, רק כדי להתייאש כשהוא רואה את הפחד וחוסר האמון בעיניו?

לא. הוא ידע את האמת. הוא יילחם עם כל האש הבוערת שבתוכו. הוא לא יוותר, לא ייתן להם לנצח. גם אם זה יהיה הדבר האחרון שיעשה.

קורן פתח את דלת הבקתה, מכניס פנימה משב רוח שנשא עמו עלים יבשים ואבק.
"כן או לא? עכשיו!" הוא נעץ במאיה את עיניו, לא נרתע עוד ממבטה. היא לא מנסה להגן עליו – היא רק מנסה להגן על עצמה ועל המצפון שלה במקרה והוא ייפגע.

נמאס לו מזה.

מאיה נאנחה, מחווה אל השטיח, ניגשת וסוגרת את דלת הבקתה, נועלת אותה אחריה. היא נעצה את עיניה מבעד לחלון, מחווה בידה, גורמת לאוויר שמחוץ לבקתה לרטוט כמו בחזיון תעתועים בלב המדבר. לאחר מכן היא התיישבה מולם על השטיח, רגליה משוכלות, נדה בראשה, חיוך של השלמה מבצבץ בשפתיה.
"אשר יגורתי בא לי. חשבתי לעצמי שתסתפקו בלראות את דרקון המים, שתשכחו מהעניין ברגע שתחזרו מהחופשה והמבחנים יתחילו. המעטתי בערככם. סליחה. לא אעשה זאת שוב," מאיה הרימה אליהם את מבטה, חיוך שובב רוקד על שפתיה.

"רציתם את האמת נכון? הגיע הזמן להראות לכם עד כמה עמוק יורדת מחילת הארנב."

קורן התיישב מולה באיטיות, תולה במאיה את עיניו. הוא לא האמין שבאמת הצליח לשכנע אותה. בכל הפעמים הקודמות בהן התעמת עם המבוגרים – זה נגמר בהתעלמות במקרה הטוב, צעקות במקרה הסביר – ועונש במקרה הרע. פיו התייבש לפתע והוא ליחך את שפתיו הסדוקות מיובש. החדר החשוך התחדד סביבו. נשימותיו נשמעו לפתע קולניות באוזניו. נו כבר, שתוציא את השקר שהיא מתכוונת לומר החוצה…

"אבל קודם – ארוחת צהריים. זה יהיה סיפור ארוך, לא אוכל לספר אותו על בטן ריקה. ואם אתם לא מקשיבים לי עכשיו – כשתהיו רעבים לא יהיה לי סיכוי," מאיה חייכה אליהם בנועם וקמה ממקומה, ניגשת לירכתי הבקתה, פותחת מקרר קטן ומוציאה ממנו ירקות וגוש לבן בשקית אטומה – טופו. קורן התנער ופתח את פיו: "נו באמת! אבל ארוחת הבוקר הייתה ממש הרגע!" מחה קורן.
"כן, לפני חמש שעות," הזכירה לו שקד, מתיישבת לידו ומחייכת אליו.
"מה את חושבת שקורה פה? מאיה בוגדת במורים האחרים? המורים האחרים בוגדים בנו?" לחש קורן, משפיל את מבטו ומשחק באצבעותיו.
"אני לא חושבת שמאיה בוגדת או משקרת. אני גם לא חושבת שהמורים האחרים רעים. חייב להיות הסבר לכל זה," לחשה שקד.

ריח חריף נישא אליהם, מזכיר לקורן שאולי בכל זאת הוא קצת רעב.
"האוכל מוכן. בואו שבו," מאיה הניחה על שולחן העץ הנמוך במרכז השטיח שלוש צלחות ובהן מקלות אכילה, חוזרת למטבח ומביאה עימה קערה גדושה בנודלס עם ירקות וטופו. בחילה עלתה בקורן למראה הגושים הלבנים, אך הוא נתן למאיה למלא גם לו קערה גדושה.
"איטדאקימאס!" קראה אליהם מאיה בחגיגיות, נוטלת את הקערה ומתחילה לשאוב אל פיה אטריות, מסיתה את תלתליה הסוררים מעל הקערה.
"מה?" שאל קורן בבלבול, פונה לשקד לעזרה.
"בתיאבון ביפנית. משם המשפחה שלך, נכון?" קראה שקד לפני שבלעה בעצמה חופן אטריות. מאיה הנהנה בהיסח הדעת, מתרכזת בקערה שמולה.

אז המורה לחיות קסומות באה מיפן, והיא זו שגילתה להם על קיומם של הדרקונים. למה קורן לא היה מופתע? הוא ניסה לקחת את המקלות, נוהם בתסכול כשהם סירבו להקשיב לו, לוקח אחד מהם ומנסה לדוג את האטריות החמקמקות. לפתע הרגיש יד על ידו.
"ככה, האגודל מצד אחד, ותשעין את זה על שתי אצבעות בצד השני," הסבירה לו שקד, מנחה את אצבעותיו. קורן השפיל את מבטו, פניו מתחממות במבוכה. הוא נד בראשו, מבחין בחיוך של שקד מזווית עינו. האם היא צוחקת עליו?

הוא יצליח. הוא עומד לעשות דברים הרבה יותר מסוכנים מזה. הוא אחז בגוש טופו, מסובב אותו יחד עם אטריות כפי ששקד אמרה ומקרב אליו במהירת את פיו לפני שהוא ייפול שוב, רוב האטריות מחליקות בחזרה לצלחת. טעם חריף ומתוק התפוצץ בפיו, גורם לפניו להאדים עוד יותר. עכשיו שקד באמת צחקה, מניחה את המקלות שלה.
"מה כל כך מצחיק?" הטיח בה קורן, משפיל את פניו לקערה ומנסה שוב.
"לא, כלום, הפנים שלך – אתה נראה כאילו אתה נלחם בדרקון," צחקקה שקד.

קורן הרים אליה מבט מופתע, מרשה לגבותיו להתרכך; היא לא צחקה עליו, היא צחקה ביחד איתו. היא לא לעגה לו. הוא היה כל כך רגיל שמנסים לתקוף אותו, שהוא התקשה להבחין בהבדל. הוא הרשה לעצמו לחייך אליה בחזרה, בולע ומנסה שוב את מזלו עם המקלות.

"אם אני רוצה לנצח ענקי אדמה, אני אמור להצליח להשתלט על כמה מקלות סיניים," קרא קורן, מנסה שוב לתפוס כמה אטריות, כמעט מצליח להביא אותן לפיו לפני שאטריה סוררת קפצה על מכנסיו. קורן זינק ממקומו בכעס, מנער את בגדיו, בוהה בשקד ומאיה מתפקעות מצחוק יחד. הוא התיישב באיטיות, מניח את המקלות ובוהה בקערה בתסכול.

"אני חושבת שאם אני רוצה שהשטיח שלי לא יקבל הרעלת קיבה, עדיף שאביא לך סכין ומזלג," קראה מאיה וקמה, גורמת לצחוקה של שקד להתגבר. היא הביטה בו בעיניה החומות בחום, לא בזלזול, כאילו היא שמחה שהוא כזה. ואם היא שמחה מזה, גם הוא יכול להיות. חוץ מזה, שעם הצחוק המתגלגל שלה, הוא לא הצליח להישאר רציני, הצחוק נפלט ממנו, מתגבר עד שבטנו החלה לכאוב.

דבר אחד בטוח: לא חשוב מה הם עומדים לגלות ומה יקרה, קורן שמח ששקד נמצאת שם יחד איתו.

…

"בראשית ברא האל את השמיים ואת הארץ. הוא ברא את האדם, לשמור על גן העדן שלו. אך האדם בגד באמונו והפר את החוק היחיד שהאל הטיל עליו. בכך הוכיח שהוא חסר אחריות וחמדן וגורש מעמדתו כבנו של האל. כאן סיפורנו מתפצל מזה של האפורים," קורן הסיט את מבטו. הוא מעולם לא האמין באל – לא אחרי כל מה שעבר עליו. אם היה אל טוב וכל יכול שגרם לו לסבול כל השנים כמו שהוא סבל, שהסתיר ממנו את האמת, שהחדיר לשנתו סיוטים – הוא לא ראוי לאמון שלו. חוץ מזה, קורן לא הבין איך כל השטויות האלו קשורות לדרקונים.

"האפורים סוברים שהאל זרק אותם לעולם, רובם לא מאמינים שהוא עדיין מתערב בו – או אפילו בעצם קיומו. אך אנו יודעים את האמת. האל לא מאס בכל היקום – כי אם באדם בלבד. לכן, הוא שם יצור חזק וערכי ממנו לשמור ולהגן על עולמו – הדרקון. דרקוני המים שומרים על מקווי המים, דרקוני האוויר על האטמוספרה ועל החלל שבתוכה, דרקוני האדמה על הארץ לכל עומקה עד לליבה הרותח. במשך עשרות אלפי שנים, הדרקונים שמרו על האיזון בעולם, מטפחים אותו כך שיצמח לפי שעונו של האל."

תמונות עלו בעיני רוחו של קורן – גלים החוצבים בסלע, גשם המחייה מדבר חרב, רוח הנושאת את הציפורים הנודדות בדיוק בזמן המתאים, רסיסי אור השמש נוצצים על כנפיהן. עולם מופלא.

"אך הכל השתנה כאשר הומצאו השפות הראשונות – היכולת להמחיש רעיונות ומחשבות באמצעות מילים. 'אברקדברה' – אברא כאדברה. כך בני האדם הבינו זה את זו ויכלו לחשוב יחד ולשתף פעולה, מה שהוליד מפל בלתי נדלה של רעיונות. כי כמו שכל יוצר יודע, יצירה לא נוצרת לבד, אלא יחד. השראה לא נמצאת בחדרים חשוכים, גם לא בישיבה בודדה על ראש הר, כי אם עם אנשים אחרים או מחשבותיהם. בשביל להישאר אנושיים, אנו זקוקים זה לזה," סיימה מאיה וחייכה אליהם ברוך. קורן לכסן את מבטו אל שקד, עיניהם נפגשות. הוא חש משיכה בבטנו, כאילו עורק נקרע בה ודם חם החל להתפרץ ממנו לכל עבר. הוא החזיר את מבטו אל מאיה, מבולבל ומובך, ניאבק להתנער מהתחושה המוזרה ולהתרכז.

אין לו זמן לזה עכשיו.

"אומרים שעם הכוח באה האחריות – אך האדם בחר שלא לקבלה. הוא ניצל את הטבע כדי להשיג את מטרותיו, מתעלם מהשלכות מעשיו. התופעה הלכה והחריפה עם השנים: ציד והרס האדמה לצרכי חקלאות הפכו לזיהום האוויר, המים והאדמה. ככל שהטכנולוגיה השתכללה ובני האדם התרבו, כך הטבע הלך ונדחק לשוליים. תחילה, הדרקונים הצליחו לעצור את כיבושיו של האדם – רעידות אדמה, סופות הוריקן, שיטפונות וגלי צונאמי הכו באדם. אך כעת, משישנם מיליוני בני אדם בעולם, וטכנולוגיה המאפשרת לחזות, או לכל הפחות להתמודד, עם אסונות הטבע – הדרקוני נאלצו לרדת למחתרת. הם ניצודו בימי הביניים ובעת החדשה כמעט עד כדי היכחדות. מול הנשקים המודרניים – אין להם סיכוי."

"אז למה המכשפים לא עזרו להם?" שאל קורן, מחפש סוף טוב לסיפור שעורר בו צמרמורת של תחושה רעה. אך מאיה רק נדה בראשה בעצב. "המכשפים ניסו לעזור – עד שגם הם הוצאו להורג, נאלצים לרדת למחתרת. אחרי הכל, המכשפים מעטים והאפורים רבים. ועם המהפכה התעשייתית וגילוי אבק השריפה, הם נהפכו ליריבים מטילי מורא. מכשפים עדיין מוצאים להורג באזורים מסוימים בעולם, לרוב על לא עוול בכפם. מי שמתאכזר לטבע, סופו שיתאכזר גם אל החיים," מאיה נעצרה לרגע. קורן פתח את פיו להמשיך לשאול, אך מאיה עצרה אותו בסימן של ידה, גורמת לו להתיישב לאחור ולשלב את ידיו בחוסר שביעות רצון.

"המצב נמשך כך עד מלחמות העולם. גילוי האטום ועימו הפיזיקה הגרעינית, יצר את כישוף החלקיקים – שנקרא היום כישוף צל. כי ברגע שמבינים משהו, אפשר לשלוט בו. היה וויכוח נוקב בקונגרס הכישוף העולמי האם להתערב במלחמה וכיצד. מי שלימים יהיו מכשפי הצל דגלו בשימוש בכישוף החלקיקים כדי לשים סוף למלחמה – מכשפי האור התנגדו. הסוף ידוע – מכשפי הצל חשפו את הידע שלהם לאמריקאים, ואלו הטילו את פצצות האטום הראשונות והאחרונות עד כה, פותחים תקופה אפלה בדברי הימים של ההיסטוריה."

זה היה מגוחך. המכשפים הם אלו שהמציאו את פצצת האטום? ועכשיו הם מתחבאים כי הם מפחדים מהכוח שלה? חוץ מזה – "אבל איינשטיין גילה את תורת היחסות ואת המשוואה בין אנרגיה למסה. בזכותו התפתחה פצצת האטום," מחה קורן. אם היה שיעור שהקשיב בו טוב – זה היה פיסיקה. אחד העקרונות הבסיסיים ביותר שלמדו היה זה – E=MC^2. חומר הוא אנרגיה.

"איינשטיין היה מכשף בעצמו, אך גם למד פיסיקה מודרנית. השילוב הזה הוביל אותו לגילוי תורת היחסות, שבלי הכישוף יכלו לקחת עוד אלפי שנים עד שהיא הייתה נגלית, אם בכלל," השיבה מאיה. איינשטיין היה מכשף – קורן היה יכול לקבל את זה, עם פניו המסתוריות ותלתליו השופעים. זה אפילו היה הגיוני. אבל…

"ומה קרה אחר כך? למה כולם עדיין מכחישים את קיומם של הדרקונים?" שאלה שקד, גורמת לקורן להתמקד שוב במאיה.

"לאחר הטלת פצצת האטום, והנזק הבלתי נתפס שהיא גרמה, נערכה אסיפת חירום נוספת. המכשפים התחלקו לשני פלגים: מי שצידדו בפצצה, ומי שראו אותה כאסון שיש למנוע ולהילחם בו. מי שהחליטו לקחת את החוק לידיים ולהילחם באפורים, שלשיטתם ישמידו את העולם אם מישהו לא ירסן אותם בכוח, ומי שבחרו לשתף עמם פעולה בשביל למצוא יחד פתרון. מכשפי האור, ומכשפי הצל."
שתיקה מתוחה השתררה בבקתה. קורן הציץ בשקד, רואה להפתעתו דמעות בעיני השקד שלה. כעס ניעור בו, והוא כיווץ את אגרופיו על ברכיו. לאחר רגע הוא לא הצליח לעמוד בזה וקם, ניגש לחלון המטבח הפתוח קימעה. החול והאבנים – שהשתרעו לפניו עד לגדר ומעבר לה, אדישים לסערת רגשותיו, מתעלמים מהשמיים התכולים האדירים שהם כרעו תחתיהם.

קורן לקח נשימה עמוקה, נושף את כל המחשבות שהתערבלו בראשו החוצה. הוא בהה במדבר, מאפשר לו להיכנס לתודעתו ולמלא אותה, לדחוק החוצה את כל שאר הדברים. הוא הבחין בשיפולן העדין של תלוליות החול, בצורתן של האבנים, שלעתים דמתה לפניו של שד או של דרקון, בעננים הלבנים הדקיקים שנמסו אל תוך בוהק השמיים.

איזידור המורה להיקארי-טה לימד אותו את הטכניקה הזו. הוא קרא לה מושין – מחשבה ריקה. 'רק אם תדעו איך לשחרר את מחשבתכם כרצונכם, תוכלו לשחרר את גופכם להגיב כראוי בקרב'. זה לא היה בדיוק קרב, אבל זה הרגיש ככה. ואכן, מחשבותיו של קורן התבהרו והסערה שתקפה אותו שככה. הוא שב והלך לאיטו אל מאיה, שהביטה בו בחיוך יודע דבר.

"אני חושב שאני מבין. אבל בעצם, לא חידשת כלום – מכשפי הצל מסוכנים, מכשפי האור מגינים על העולם מפניהם. איך זה קשור לחידה של הדרקון? ולענקי האדמה? איך אנחנו מתגוננים מפניהם?", שאל קורן, מציץ לעבר שקד, שהביטה בו בהבעה לא מוכרת לו. הוא היה יכול להישבע שהיא הביטה בו בהערכה.

קורן מיהר להסיט את מבטו ולהחזיר את עיניו אל מאיה, שנאנחה וקמה ממקומה.
"ענקי האדמה לא סתם נקראים כך – הם החזקים והעקשנים שבדרקונים. פעמים רבות המכשפים נאלצו לרסן אותם בכדי למנוע מהם לגרום לאסונות כבדים. המתקפה האחרונה באזור המזרח התיכון התרחשה בשנת אלף תשע מאות עשרים ושבע, בניסיון כנראה לעצור את יישוב הארץ והחקלאות המתפתחת. קרוב לאלף איש נפגעו וכמה מאות נהרגו."
קורן בלע את רוקו, מדמיין דרקונים פורצים מאדמת המדבר סביבם, הופכים את הבסיס לעיי חורבות.
"לפי אנשי המחקר שלנו, הדרקונים תוקפים בממוצע פעם במאה שנים – איננו יודעים למה. ההשערה היא שאז הצאצאים מגיעים לשיא כוחם. לכן, המתקפה הגדולה הבאה אמורה לקרות בשנים הקרובות. אם ענקי האדמה עומדים לתקוף בקרוב – אנחנו חייבים להתכונן."

לחץ בעבע בקורן, מערפל את ראייתו. כמעט אלפיים הרוגים. מאות פצועים. הוא בלע את רוקו. האם הם איחרו כבר את המועד?

"מאיה, איפה יש הרבה בארות?" שאל קורן בקול רועד. "אתה מתכוון לבארות מים? יש מאות בארות מפוזרות בכל הארץ. למרות שכיום רוב מי השתייה מותפלים, פעם הייתה להן חשיבות מכרעת. לא סתם בכל כך הרבה שמות ערים יש את המילה באר – "

"אוי לא. אוי ואבוי. זה לא טוב," קראה שקד לפתע, מזנקת ממקומה. קורן ומאיה הביטו בה בשאלה, מאיה סורקת את הבית בחיפוש אחר סכנה. שקד נדה בראשה: "לא – הכל בסדר עכשיו. אבל אם הולכים לתקוף את באר שבע, מאור גר בבאר שבע…"

"ילדה חכמה. כמובן. הכוונה היא לבאר שבע. היא קרובה לטריטוריה של הדרקונים כיום, והיא העיר הגדולה ביותר בכל הנגב. אם היא תותקף זה יהיה אסון בקנה מידה שטרם ידענו כאן," מלמלה מאיה.
"אז מה עושים?" שאל קורן וקם ממקומו, להוט לעשות משהו – סוף כל סוף. אך מאיה הניחה יד על כתפו, מושיבה אותו שוב במקומו. הוא הביט בה בבלבול, אך היא רק נדה בראשה בעדינות:
"אתה היחיד שדיברת עם הדרקון, ואני בטוחה ששיחתכם לא הסתכמה בזה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אותך. וגם אותך – שקד. בזכותך הבנו למה הוא התכוון."

"אבל למה הוא מדבר בחידות? אם הוא משרת את האל ורוצה לעזור למה הוא לא פשוט אומר לנו את האמת?" קרא קורן בתסכול. אפילו הדרקונים לא סומכים עליו מספיק בשביל לומר לו את האמת. הוא ציפה מהם ליותר מזה.
"הדרקונים לא סומכים על בני האדם, כשם שהורה לא ייתן לילד לשמור על אקדח. בני האדם צריכים להוכיח שהם ראויים לעזרתם ושכוונתם טהורה. לכן הם מדברים בחידות שבכדי להבין אותן חייבים לשתף פעולה ולחשוב.אם למשל הייתם מספרים לי את החידה כלשונה כבר בהתחלה – הדרקון היה יודע מזה ו – ", "איך? הוא בכלל בצפון ואנחנו פה", קורן כמעט צעק, צמרמורת חולפת בגבו רק מהמחשבה שדרקון מרגל אחרי מעשיו ומחשבותיו.

מאיה צחקה, מקלילה את האווירה, עוזרת לקורן לנשום שוב.
"הדרקון יצר איתך קשר, עם המהות העמוקה ביותר שלך. הוא יזהה את גלי המוח שלך בכל מקום אליו תלך. הוא הפקיד בידך אחריות כבדה והוא רוצה לוודא שאתה לוקח אותה ברצינות."
קורן בלע את רוקו. "אז מה עכשיו? אנחנו פשוט נחזור ללמוד כאילו כלום לא קרה?" שאל קורן בתסכול, מביט בשקד כמבקש עזרה.

"זה בכלל לא פשוט. אמנם דיברת עם דרקון – אבל אתה רק ילד שלמד לכשף בקושי חצי שנה. יש לכם תקופת מבחנים קשה לעבור ואני לא רוצה להיות זו שתכשיל אתכם. אתם תתרכזו בבחינות ותשאירו לי את העבודה הקשה," מאיה חייכה אליהם.
"אבל זה לא הכל! הדרקון גם אמר – " החל קורן לומר אך מאיה השתיקה אותו, מניחה את אצבעה על פיה. "היי, זוכר מה אמרנו לגבי גילוי החידות של הדרקון לאנשים אחרים? מה שגילינו מספיק לעת עתה. ולא אני ולא אתם הולכים לשום מקום. אנחנו נהיה בקשר – מוקדם יותר משאתם חושבים," מאיה חייכה, ברק מסוכן ניצת בעיניה הירוקות.

אם זה היה כל מורה אחר שקורן היה מספר לו על החידה – הוא לא היה סומך עליו ולא היה מתרצה. אך זו הייתה מאיה, והוא האמין לה. וחוץ מזה, שקד הייתה איתו בזה. הוא לא לבד. קורן הפנה אליה מבט שואל. שקד משכה בכתפיה, תלתליה קופצים, חיוך שובב בעיניה. "מאיה צודקת קורן. המבחן הראשון בשבוע הבא. המסע המסכם בעוד חודש. ולא יודעת מה איתך, אבל אני לא הולכת לעבור את פיסיקה ככה בלי להתכונן."

קורן צחק, מילותיה של שקד נוסכות בו ביטחון שקט ונחוש. "אם יש מקצוע שאני טוב בו – זה פיסיקה. אם תעזרי לי בהיסטוריה ותורת הכישוף, אני – " החל לומר כששקד נטלה את ידו ומשכה אותו מהבקתה לקול הצלצול הגבוה, המהיר.
"ברור. אל תדאג, אני בונה על זה. ביי מאיה! תודה על הכל!" קראה שקד מעבר לגבה, חצי מסתובבת אל מאיה.

"מי ייתן והשמש תאיר את דרככם ביום, הלבנה בלילה, והדרקונים בחלומות," נופפה להם מאיה לשלום. קורן השיב את מבטו אל השביל החום שהתפתל אל השדרה המרכזית, האפורה. "לספריה?" שאל את שקד. "ברור. אתה לא תתחמק ממני," היא חייכה אליו והמשיכה למשוך אותו קדימה.
"מתי את חושבת שהדרקונים יתקפו? ולמה הם בחרו דווקא בי?"
"למה מאיה הציעה בכלל שנלך אל הדרקון ההוא מההתחלה? אני לא יודעת, קורן. אבל אתה סומך על מאיה, לא?" שאלה שקד, מאתגרת אותו.
"ברור. רק ש- "
"אז העניין סגור. או כמו שסבתא שלי אומרת:

'גם אם סוף העולם יגיע מחר, היום אנחנו צריכים לשתול עצי תפוחים'."