צילו של האור – פרק 46

הימים הלכו והתארכו ויחד עמם התארך הזמן שקורן ושקד לא ראו אור יום. הבחינה הראשונה הייתה בפיזיקה. כשהם רק חזרו מהחופשה, חודש וחצי נשמע לקורן כמו הרבה זמן. חוץ מזה, החידה של הדרקון פשוט הייתה חשובה יותר. אך עכשיו, כשמאיה עזרה להם לפתור את החידה והבטיחה לטפל בהכנות לתקיפה המיועדת, לקורן לא נותרה ברירה אלא לחזור ללמוד. אם הוא רוצה להצליח להילחם במכשפי הצל – לא בעוד שנים אלא כאן ועכשיו – הוא חייב ללמוד. מה זה שווה שהוא יכול לדבר עם דרקון, אם מכשף צל יהרוג אותו בקרב הראשון בחייו?

אז הוא חרש על פיסיקה יומם ולילה, בקושי רואה אור יום. כל פעם שמחשבותיו נדדו, מאור היה משיב לו את הריכוז. הם לא דיברו על הריב ביניהם. הם פשוט חזרו מהחופשה וחזרו ללמוד יחד. קורן רצה לבקש ממנו סליחה, להסביר את עצמו, אבל לא רצה להעכיר את האווירה. וכך המתח נותר תלוי באוויר, מוסיף למתח המובן מאליו בשל המבחנים.

והייתה בעיה נוספת עם פיסיקה: היא הזכירה לו את דין, ואת מה שעשה לו. קורן היה יכול לנסות לפתור תרגיל, להרים לרגע את עיניו מהדף, ולהישרף ולעוף לאחור, אוזניו מצלצלות. כשחשב על זה, דין היה מי שלימד אותו פיסיקה – ותרגל איתו במשך רוב הסמסטר הראשון. קורן עדיין השתמש בשיטות שהוא לימד אותו, ובכעס שעורר בו הזלזול שלו. הוא ראה בעיני רוחו את עיניו התכולות של דין נעוצות בו, גיחוך על פניו, מביט עליו מלמעלה.

אך אז חש גם שוב את חום האש שחרכה את פניו.

בסופו של דבר, הבחינה עלתה על הציפיות הגרועות ביותר שלו.

"אנא שבו. ובכן, משום שזוהי בחינת הסיום הראשונה שלכם, אחדד כעת מספר נהלים. עיניים אלי!" קרא המורה לפיסיקה, חיוך שבע רצון על פניו.
"בבחינה העיניים שלכם מופנות אל המחברת או אלי. חשד להעתקה עלול לגרום לסילוק מבית הספר לאלתר – ואני רוצה את כולכם יחד איתי בשנה הבאה. זו אחת השכבות המעולות שנפל בחלקי ללמד," לקורן היה נדמה שהוא קורץ לו, אך הוא המשיך מיד:
"הבחינה תכלול חלק מעשי וחלק עיוני – כמו בבחינות החורף. בבחינה המעשית יהיו מספר תחנות במסלול, בהן יהיה עליכם להשתמש בכישוף כדי לעבור את המכשולים בזמן המוקצב. בחלק העיוני תבחרו שתיים מתוך שלוש שאלות. הפתעות נוספות מחכות לכם בפנים, כמיטב המסורת. מי ייתן ותראו את האור שבקצה המנהרה!" סיים המורה, מניף את ידיו. מחיאות כפיים ושאגות עלו מהכיתה, עוטפות את קורן, מחזקות עוד יותר את נחישותו לעבור את הבחינה.

"כעת אקריא בשם הנבחן המעשי הראשון", דקלם המורה ושלף פתק מהכוס הרחבה. קורן התעלם ממנו, הרי הוא ישמע כשיגיע תורו, והפנה את תשומת ליבו למסלול שלפניו. האולם הגדול ותקרתו הגבוהה כוסה במבוך של בדים תכולים, עליהם ציור של שמש לבנה. הוא ניסה להציץ מעבר לכמה ילדים שעמדו לפניו, היה נדמה לו שהוא מבחין בסולם מתכת…

"קורן להב! גש הלום," קרא המורה, ומאור צבט את כתפו בעידוד.
ומה היה אחרי הסולם? זה חבל?
"אם לא תעלה בפעם השלישית תיפסל," לחש לו מאור. רגע, הוא כבר קרא לו? איך הוא לא שם לב? בלחיים בוערות, קורן צעד לפנים בשביל שפינו לו הילדים, עומד בפתח המבוך ובוהה בקיר הבד שלפניו ובשמש שעליו, בחשיכה הממתינה לו מימינו.
"האם אתה חש בטוב וכשיר לבצע את בחינת הסיום לשנה שביעית בפיסיקה בסיסית, היום, כ' באייר תשע"ו?" דקלם המורה את מילות הפרוטוקול. קורן בלע את רוקו, מהנהן בנוקשות. המורה חייך אליו מבעד למשקפיו העגולות, עיניו נוצצות וחיוך על פניו.
"זה לא סוף העולם! אל תהיה כבד. תעשה בדיוק מה שהראית לי שאתה יכול בשיעורים. אתה יכול לעשות את זה. בשבילך קורן, זה רק משחק."

חיוך לא רצוני עלה על פניו של קורן. מעולם מורה לא עודד אותו כך לפני בחינה – או בכלל. המורים רק הלחיצו אותו יותר, מאיימים עליו שיעוף מבית הספר אם לא יצליח. הנאום ששמע יחד עם הכיתה לא היה שונה. אבל עכשיו – זה הרגיש שהמורה מסיר לרגע את המסיכה שלו וחושף בפניו את האמת. שכל זה בעצם רק משחק.

וקורן עמד לנצח בו. הוא לא יאכזב אותו.

"מוכן?"
קורן הינהן בראשו.
הוא מוכן.
"צא לדרך!"

קורן זינק לפנים, פונה ימינה ובולם בקושי מול קיר מחיצת מתכת אפורה וחלקה לחלוטין בגובה שלושה מטרים. הוא נעצר, שומט את ידיו, לוקח נשימות ארוכות וגדולות מהאף בניסיון להרגיע את ליבו. הוא עצם את עיניו, חש את כובד משקלו, מדמיין אותו כאילו הונח על ידיו – כמו באימונים הגופניים. אז הוא החליט להפחית ממשקלו, כאילו מישהו מושך אותו מלמעלה. דבר לא קרה אך קורן המשיך לנשום ברוגע. זה לוקח זמן. האמן לתחושות שלך. הן יביאו אותך למקום הנכון. הוא הרגיש כאילו הוא יורד במעלית וגופו כאילו מרחף מעלה. הוא נאחז בתחושה הזו, מנסה להעצים אותה, עגלי זיעה נוטפים על מצחו, מחזיק בראשו את משוואת כוח הכובד.

בפעם הבאה ששם לב לעצמו ופקח את עיניו, הוא ריחף באוויר כמה מטרים מעל לחומה. צמרמורת עלתה בכפות רגליו, כמעט ומוציאה אותו מריכוז. הפחד שיתק אותו. הוא עומד להיכשל. כמו שנכשל תמיד. הוא החל לצלול בלי שליטה, תחושת הריחוף חולפת על פניו כמו משב רוח רגעי. הוא עמד להתרסק על החומה –

עיניו התכולות של המורה לפיסיקה הבזיקו לפתע בראשו. אתה יכול לעשות את זה. הוא מאמין בו. קורן לא יאכזב אותו! הוא חש משיכה בבטנו ולאחריה את כוח הכובד נחלש. הוא עדיין התרסק על החומה, בועט את עצמו בצעקת כאב אל הצד השני, רגליו מתקפלות תחתיו והוא מתגלגל קדימה עד שנעצר מול קיר בד.

קורן בחן את ברכיו החבולות, המדממות. כמה מהצלקות שלו – ממרדפים לא מוצלחים קודמים – נפתחו. הוא חייך בנוקשות, ליבו הולם באוזניו. מכשול אחד עבר. נשארו עוד תשעה.

…

קורן התנשם, מניח את ידיו על ברכיו, מביט בכעס במכשול האחרון: סורגי מתכת גבוהים, כמו סולם שהתנשא לגובה של עשרה מטרים – ולאחריו בור שנעץ בו את עין לועו האפל. הוא לא היה מסוגל להרים את כל הסולם האדיר הזה שחסם את דרכו, ברור שהכוונה היא לטפס עליו – ואז לדאות בזהירות למטה וקדימה לגדה השנייה. זה אומר שהוא צריך לקחת תנופה שתספיק לשלושה מטרים לכל היותר – אחרת יעוף מעל הקירות ויפסל. הייתה רק בעיה אחת: כישוף האטה היה המסובך ביותר מבין הכישופים. כשלמדו אותו בשיעור המעשי האחרון לפני שבועיים – קורן לא הצליח להאט אפילו את כדור המשקל מבלי שינחת בחזרה בחבטה, או ימשיך לרחף.

"כישוף בלימה, לעומת כישוף האצה, הוא מתקדם. אני לא מצפה מכם לשלוט בו…" קורן זכר שהמורה אמר. אז מאיפה צץ המכשול הזה עכשיו? זה לא הוגן. כעס בער בבטנו, מחדד את מחשבותיו. אני שוקל ארבעים קילו, זה אומר בערך ארבע מאות ג'אול, ואני רוצה להאט לפחות למאה…
קורן ערך חישובים בראשו, מהלך בין שני קירות הבד שסגרו עליו. הוא נהם בתסכול כששוב החישוב ברח מאחיזתו, קולו מתגבר לצעקה. הוא שנא חישובים! הוא יעבור את המכשול הזה עם החישובים ובלעדיהם!

קורן החל לטפס על שלביו הצפופים של הסולם, מעפיל מעלה, מתעלם מהצמרמורת בכפות רגליו. כשהגיע למעלה הוא אפילו לא טרח להביט לפני שמיהר לרדת במורד הסולם – לעבר הבור האפל. הרי הוא לא יכול להיות עמוק מדי. הם היו בתוך מבנה בבית הספר. חוץ מזה לא הגיוני שהמורה ציפה מהם להשתמש בכישוף האטה. הוא ירד אל הבור ויעלה בצד השני. עדיף מאשר להתרסק לתוכו בקפיצה חופשית מהסולם..

"קורן! נכשלת בתחנה! הבחינה הסתיימה! עצור מיד והמתן למשגיח שיעזור לך לצאת!" צעק המורה לפיסיקה, קולו מודאג לפתע. אך קורן רק חייך לעצמו, ממשיך לרדת בסולם. הוא בטח דאג שקורן יחשוף את הדרך הקלה על הפעם הראשונה ושאר התלמידים יחקו אותו. טוב, אז לא הוא לא היה צריך לשים אותו ראשון בתור. בפעם הבא הוא ילמד שלא להתעסק איתו.

"צללים ארורים!" שמע את המורה לפיסיקה רוטן לעצמו, מתקרב אליו מזווית עינו בריחוף. הו לא, קורן לא עומד לתת לו לפסול אותו. זה שהוא טעה בבניית המסלול לא אומר ש –

חשיכה אפפה את קורן. הוא נשא את ראשו מעלה, אל האור ההולך ומתרחק. זה מוזר. הוא היה אמור כבר להגיע לתחתית. פאניקה אחזה בו, מעלה בו בחילה. מה אם באמת אין לבור הזה סוף? קורן הרגיש שהוא מאבד אחיזה בכישוף, האוויר שורק באוזניו בעודו צולל מטה בלב הולם. הוא נאבק להיאחז בדפנות – אך הן היו קרות וחלקות, הוא פרש עליהן את ידיו בניסיון להאט, כשלפתע ידיו נשמטו קדימה, מתחפרות באדמה.

שאגה עמוקה הרעידה את הבור, מהדהדת בתוך קורן כמו אלפי רמקולים.. ליבו קפא. הוא לא הצליח לחשוב. רק מילה אחת עלתה בו –

דרקון אדמה?

לפתע יד נכרכה סביב חזהו, מצמידה אותו לגוף ארוך ורזה.
"כשאמרתי לך להאמין לתחושות שלך, לא התכוונתי לגרום לך לאבד את עצמך לדעת! איך זה קרה? אמרתי לסהר שהמכשול מסוכן – כבר שנים שאני אומר – אבל לא, אף תלמיד לא יחשוב בכלל…חוץ ממך כמובן," מלמל המורה לפיסיקה כשפרצו בחזרה אל האולם, מניח את קורן בצד השני של הבור. קורן השתרע על הרצפה, המום ומתנשם, חובק את ברכיו.
"רואים את המכשול הזה? ובכן, הוא מחוץ לתחום! מי שרק יעז לנסות לעבור אותו יכשל בבחינה ואני אדאג באופן אישי שיודח מהמחזור. שומו שמיים," הרעים המורה בקולו.
"אנחנו נצא להפסקה של כ-חמש עשרה דקות, לאחריה נמשיך בבחינה. אתם יכולים לשלוף פתקים, סדר השליפה יהיה סדר הכניסה. מאור – אתה אחראי. בוא, קורן. אנחנו צריכים לדבר," משך אותו המורה לעמידה וגרר אותו ליציאה מהמבנה. הם הקיפו אותו, המורה מטיל אותו בצידו הנגדי, בצל עץ שיטה זקן. קורן בחיים לא ראה את המורה לפיזיקה זועם ככה. וממילא הייתה לו סיבה הגיונית לזה. זה מבחן – הוא הכין אותו בעצמו! קורן לא עשה שום דבר לא הגיוני.

"זה לא הוגן! עברתי הכל! אתה זה שבנית את המבחן הארור הזה ושמת שם בור אין סופי," מחא קורן, ליבו ממשיך להלום באוזניו עד כאב. המורה נעץ בקורן מבט מתרה, גורם לו להשתתק באחת.
"יש רק שני דברים אינסופיים: היקום, והטמטום האנושי," פסק המורה, מניד בראשו בכעס. הוא עצם את עיניו, נושף באיטיות. אז הוא הביט בקורן, ודיבר בקול שקול.
"זו לא החלטה שלי. הערב, תגיע לוועדת הדחה אצל מפקד הבסיס. אם ישאלו אותך מה חשבת לעצמך, אתה מוזמן להאשים אותי."

קורן פער את עיניו בהפתעה. הוא לא ציפה לזה: מורה שלוקח אחריות על טעות של תלמיד?

"חזור לחדר שלך עד לארוחת הצהריים. אתה מקורקע היום. קורן, אני מצטער," קרא אליו המורה והניד בראשו בתסכול ובכעס עצור.
"מה? למה? זו לא אשמתי ש – "
"לא היית אמור להצליח לרדת עמוק כל כך! אתה רק ילד, בשם כל דרקונים!" שוב המורה הרים את קולו, נאנח ומניד בראשו, מתרחק.
"חשבתי שאתה שונה משאר המורים. אמרת שאתה מאמין – "
"אני מאמין! אבל אני מבקש ממך להאמין לי שכמעט נהרגת היום! הצלתי את חייך. המעט – שאני רוצה בתמורה – הוא שתנסה לא להתחכם איתי. תנסה פשוט…להיות רגיל," נשף המורה בתסכול, מעלה דמעות בעיניו של קורן. הוא פתח את פיו להמשיך, אך סגר אותו שוב בנוקשות, קם ממקומו ומרחף בחזרה אל הכיתה, ממלמל לעצמו:
"שנים שאני אומר לו לתקן את הפירצה הארורה הזו. אבל לא, מה פתאום, זה מעבר אסטרטגי. זה אמור להיות בית ספר, קודם כל, ולא שטח כינוס! הצבא הזה עוד יהרוג את כולנו…"

קורן חיבק את ברכיו, נשען על העץ וקובר את ראשו בידיו. המחשבות התרוצצו בראשו, השאלות לא מפסיקות, הולמות בו קשה יותר ככל שהמורה ממשיך לרטון דברים לא הגיוניים.
"אאאאה!", הוא צעק, מכווץ את אצבעותיו. הכל לא הגיוני. מעבר אסטרטגי? בשביל מה? בשביל שדרקוני אדמה יהרגו אותם? או גרוע יותר – מכשפי צל?

ראשו הלם. עיניו דמעו. זה לא היה הגיוני. הכל לא היה הגיוני. הוא הרגיש שכל עולמו קורס עליו, כאילו הקרקע מתפוררת ונסחפת כמו החול תחת רגליו. הוא חש מאויים, שאין מקום בטוח בשבילו. שאין לו לאן לחזור. אין לו ברירה אלא להילחם. אבל במי? ואיך הוא יצליח בכלל להילחם, כשהוא לא מצליח לעשות כלום כמו שצריך?

אפילו לא לאכזב את המורה היחידי שהאמין בו באמת?