צילו של האור – פרק 47

קורן נכנס לחדר בסערה, שומט את התיק ונזרק על מיטתו, מניח את אמת ידו על עיניו, מעמעם את שמש אחר הצהריים הכתומה. דמעות עלו בעיניו כמעט מיד, הוא אפילו לא ידע למה. קודם דרקון המים והנבואה, ואז מאיה והסיפור המופרך שלה על הדרקונים כשליחי האל, ולאחריו המבחן בפיסיקה.

למה לעזאזל היה מקום כזה בבית הספר? הם ידעו שהוא קיים, שיש מצב שתלמיד ייפול לשם בטעות. והמפגש עם מפקד חיל מכשפי האור בארץ ישראל לא עזר בכלל. איזידור לפחות הוא לא גירש אותו מבית הספר, נותן לו עוד הזדמנות אחרונה – אחת מעשרות הזדמנויות אחרונות שקיבל לאורך השנים. קורן כבר ידע לזהות מי המורים שהוא צריך לשים לב לאיומיהם, ומתי הם רק מאיימים כדי לנסות לשמור על סמכותם. המפקד רצה להעניש אותו – הוא ראה זאת בעיניו הירוקות, בלסתו הקפוצה, באצבעותיו המתופפות על השולחן, בתלתליו הנחים על ראשו כמו רעמת אריה. אבל הוא עצר את עצמו, מסביר לקורן שבית הספר נבנה על חורבות עתיקות שהיו שייכות למכשפי האור עוד בימי קדם, וזה נשאר מעבר תת קרקעי אסטרטגי בין הערבה לנגב המערבי. כשקורן ניסה לאמת אותו עם הרעם המתגלגל ששמע ולא היה יכול לטעות בו, הוא רק התחמק ומיהר לסיים את השיחה, תולה בקורן את המבט שראה כבר יותר מדי פעמים בחיים מכדי לטעות בו: רחמים וחוסר אמון.

אבל קורן היה בטוח במה שהרגיש, במה שראה. זו לא הייתה רעידת אדמה, או התפרצות געשית – או כל תירוץ אחר. זה היה יצור חי.

אבל למה שיהיו דרקוני אדמה מתחת לבית הספר? הם לא עמדו לתקוף את באר שבע?

ואם זה המצב ומפקד המרחב – או מה שזה לא יהיה – יודע, איך הוא רגוע כל כך?

"קורן, אתה רוצה להמשיך ללמוד בבית הספר?" שאל מפקד הבסיס.
קורן הנהן ועמד לענות, אך המפקד קטע אותו.
"טוב מאוד. אתה מפגין יכולות מרשימות ואני מצפה ממך לגדולות. אל תאכזב אותי. אתה צודק, זו כנראה לא הייתה רעידת אדמה רגילה. אך זה גם לא מה שאתה חושב. אני אוסר עליך לדבר על התקרית הזו, לחקור אותה או להמשיך ולהתערב באיזושהי דרך. המצב מורכב הרבה יותר מכפי שאתה חושב. ידע הוא כוח. הוא מסוכן. עדיף שישאר בידיים שיודעות איך להשתמש בו."
"ואתם תעשו עם זה משהו? איך אני יכול להיות בטוח שלא מחכות לי עוד 'תקריות' כאלה?" שאל קורן בהתרסה.
המפקד קירב אליו את ראשו עד שעיניו הירוקות העזות מילאו את כל שדה הראייה של קורן. פחד ניעור בו, עוצר אותו במקומו, נועל את פיו באמצע דיבור.
"כי כקצין בדרגת אלוף, אני מתחייב בפניך שנעשה הכל לשמור על ביטחונך. אם אתה עדיין לא מסוגל לסמוך עלי, על סהר מפקד בית הספר, על המורים המסורים – כנראה שמקומך לא איתנו. אמינות, אחריות וערבות הדדית הם הערכים שמנחים אותנו ומאפשרים לנו להגן על המשפחות שלנו. האם אתה מאמין לי?"
קורן נד בראשו חלושות.
"האם אתה סומך עלי? על חבריך לכיתה? על המורים?"
"כן אבל – "
"בלי אבל! אני מזכיר לך שזו וועדת הדחה, לא שעת סיפור. האם אתה נותן אמון מלא בחבריך ובמוריך?"
קורן עצם את עיניו, דמעות מפציעות בקצות עיניו. הוא בלע את רוקו. הוא לא היה יכול לוותר עכשיו, לחזור לחיים הקודמים שלו. לא משנה אם המורים לא מספרים את כל האמת. לא חשוב שהם מסתירים מפניו סודות. לפחות המפקד לא אמר לו שהוא מדמיין. הוא אמר במילים יפות שהוא לא היה יכול לגלות לו. מלבד זאת, מה הוריו יחשבו? 'אמרנו לך שעדיף שתישאר בבית. תלמד להקשיב', הם יאמרו לו. כעס ניעור בו שוב. לא, קורן חייב להישאר כאן בכל מחיר.
"אני סומך עליך. על כולם", ענה קורן בנוקשות.
"האם אתה מבין שיש לך אחריות בעקבות המידע המסווג שנחשפת אליו, ואסור לך לדבר על כך עם אף אחד? חשיפת מידע תהווה עילה להדחה מיידית ללא דיון מקדים."
קורן היסס. הוא רצה לספר על כך למאור ולשקד. הוא היה גרוע בלשמור סודות. הוא לא ידע אם יצליח לשקר להם.
יד הונחה על כתפו, לוחצת אותה בחוזקה. קורן התכווץ, מישיר שוב את מבטו לאיזידור. "לא אמרתי שזה יהיה קל. תוכל לומר להם שזו הייתה תאונה, בית הספר נבנה באזור בו קיימים בולענים, והחפירות שנערכו כדי להכין את המבחן עוררו אותם להתפרץ."
קורן הנהן חלושות, מובס ומתוסכל, חש בחילה רק מהמחשבה שיאלץ לשקר לחבריו. חייבת להיות דרך אחרת. אבל קודם הוא צריך לעבור את הוועדה הזו.
ידו של איזידור הורדה מכתפו, מושטית אליו בחיוך כאילו כלום לא קרה. "אני שמח שהגענו להבנה. אני מצפה ממך לרבות, קורן. מכשפי האור זקוקים למכשפים מוכשרים כמוך, בייחוד בעת האפלה בה אנו נמצאים. מי ייתן ותגיע אל האור שבקצה המנהרה."
קורן לחץ את ידו, מטלטל כולו בלחיצה החזקה. הוא קם, הצדיע ויצא במהירות מן המשרד, שומר את מחשבותיו מלנדוד עד שיצא מהבניין. סהר הרי מלמד אותו כישוף מחשבות. אם הוא יכול לחדור למחשבותיו בשיעור, אין סיבה שלא יוכל לעשות זאת עכשיו.
מצד שני, לקורן לא היה אכפת. הוא רצה להישאר בבית הספר. הוא יעשה הכל כדי לא לחזור לחיים הקודמים שלו.
יחד עם זאת, הוא מתכוון להמשיך לחקור על הדרקונים. הוא חייב, יש לו אחריות.
קורן הרגיש כמו בבית הספר הקודם, לאחר עוד ריב ושיחה עם המנהל, נחישות מתמצקת בבטנו.
גם אז, בימים הטובים שלו, אותה התחושה עלתה בבטנו:

הרעב של המפסידים.