צילו של האור – פרק 48

קורן נכנס לחדר בסערה, שומט את התיק ונזרק על מיטתו, מניח את אמת ידו על עיניו, מעמעם את שמש אחר הצהריים הכתומה. דמעות עלו בעיניו כמעט מיד, הוא אפילו לא ידע למה. קודם דרקון המים והנבואה, ואז מאיה והסיפור המופרך שלה על הדרקונים כשליחי האל, ולאחריו המבחן בפיסיקה.

למה לעזאזל היה מקום כזה בבית הספר? הם ידעו שהוא קיים, שיש מצב שתלמיד ייפול לשם בטעות. והמפגש עם מפקד חיל מכשפי האור בארץ ישראל לא עזר בכלל. איזידור לפחות הוא לא גירש אותו מבית הספר, נותן לו עוד הזדמנות אחרונה – אחת מעשרות הזדמנויות אחרונות שקיבל לאורך השנים. קורן כבר ידע לזהות מי המורים שהוא צריך לשים לב לאיומיהם, ומתי הם רק מאיימים כדי לנסות לשמור על סמכותם. המפקד רצה להעניש אותו – הוא ראה זאת בעיניו הירוקות, בלסתו הקפוצה, באצבעותיו המתופפות על השולחן, בתלתליו הנחים על ראשו כמו רעמת אריה. אבל הוא עצר את עצמו, מסביר לקורן שבית הספר נבנה על חורבות עתיקות שהיו שייכות למכשפי האור עוד בימי קדם, וזה נשאר מעבר תת קרקעי אסטרטגי בין הערבה לנגב המערבי. כשקורן ניסה לאמת אותו עם הרעם המתגלגל ששמע ולא היה יכול לטעות בו, הוא רק התחמק ומיהר לסיים את השיחה, תולה בקורן את המבט שראה כבר יותר מדי פעמים בחיים מכדי לטעות בו: רחמים וחוסר אמון.

אבל קורן היה בטוח במה שהרגיש, במה שראה. זו לא הייתה רעידת אדמה, או התפרצות געשית – או כל תירוץ אחר. זה היה יצור חי.

אבל למה שיהיו דרקוני אדמה מתחת לבית הספר? הם לא עמדו לתקוף את באר שבע?

ואם זה המצב ומפקד המרחב – או מה שזה לא יהיה – יודע, איך הוא רגוע כל כך?

"קורן, אתה רוצה להמשיך ללמוד בבית הספר?" שאל מפקד הבסיס.
קורן הנהן ועמד לענות, אך המפקד קטע אותו.
"טוב מאוד. אתה מפגין יכולות מרשימות ואני מצפה ממך לגדולות. אל תאכזב אותי. אתה צודק, זו כנראה לא הייתה רעידת אדמה רגילה. אך זה גם לא מה שאתה חושב. אני אוסר עליך לדבר על התקרית הזו, לחקור אותה או להמשיך ולהתערב באיזושהי דרך. המצב מורכב הרבה יותר מכפי שאתה חושב. ידע הוא כוח. הוא מסוכן. עדיף שישאר בידיים שיודעות איך להשתמש בו."
"ואתם תעשו עם זה משהו? איך אני יכול להיות בטוח שלא מחכות לי עוד 'תקריות' כאלה?" שאל קורן בהתרסה.
המפקד קירב אליו את ראשו עד שעיניו הירוקות העזות מילאו את כל שדה הראייה של קורן. פחד ניעור בו, עוצר אותו במקומו, נועל את פיו באמצע דיבור.
"כי כקצין בדרגת אלוף, אני מתחייב בפניך שנעשה הכל לשמור על ביטחונך. אם אתה עדיין לא מסוגל לסמוך עלי, על סהר מפקד בית הספר, על המורים המסורים – כנראה שמקומך לא איתנו. אמינות, אחריות וערבות הדדית הם הערכים שמנחים אותנו ומאפשרים לנו להגן על המשפחות שלנו. האם אתה מאמין לי?"
קורן נד בראשו חלושות.
"האם אתה סומך עלי? על חבריך לכיתה? על המורים?"
"כן אבל – "
"בלי אבל! אני מזכיר לך שזו וועדת הדחה, לא שעת סיפור. האם אתה נותן אמון מלא בחבריך ובמוריך?"
קורן עצם את עיניו, דמעות מפציעות בקצות עיניו. הוא בלע את רוקו. הוא לא היה יכול לוותר עכשיו, לחזור לחיים הקודמים שלו. לא משנה אם המורים לא מספרים את כל האמת. לא חשוב שהם מסתירים מפניו סודות. לפחות המפקד לא אמר לו שהוא מדמיין. הוא אמר במילים יפות שהוא לא היה יכול לגלות לו. מלבד זאת, מה הוריו יחשבו? 'אמרנו לך שעדיף שתישאר בבית. תלמד להקשיב', הם יאמרו לו. כעס ניעור בו שוב. לא, קורן חייב להישאר כאן בכל מחיר.
"אני סומך עליך. על כולם", ענה קורן בנוקשות.
"האם אתה מבין שיש לך אחריות בעקבות המידע המסווג שנחשפת אליו, ואסור לך לדבר על כך עם אף אחד? חשיפת מידע תהווה עילה להדחה מיידית ללא דיון מקדים."
קורן היסס. הוא רצה לספר על כך למאור ולשקד. הוא היה גרוע בלשמור סודות. הוא לא ידע אם יצליח לשקר להם.
יד הונחה על כתפו, לוחצת אותה בחוזקה. קורן התכווץ, מישיר שוב את מבטו לאיזידור. "לא אמרתי שזה יהיה קל. תוכל לומר להם שזו הייתה תאונה, בית הספר נבנה באזור בו קיימים בולענים, והחפירות שנערכו כדי להכין את המבחן עוררו אותם להתפרץ."
קורן הנהן חלושות, מובס ומתוסכל, חש בחילה רק מהמחשבה שיאלץ לשקר לחבריו. חייבת להיות דרך אחרת. אבל קודם הוא צריך לעבור את הוועדה הזו.
ידו של איזידור הורדה מכתפו, מושטית אליו בחיוך כאילו כלום לא קרה. "אני שמח שהגענו להבנה. אני מצפה ממך לרבות, קורן. מכשפי האור זקוקים למכשפים מוכשרים כמוך, בייחוד בעת האפלה בה אנו נמצאים. מי ייתן ותגיע אל האור שבקצה המנהרה."
קורן לחץ את ידו, מטלטל כולו בלחיצה החזקה. הוא קם, הצדיע ויצא במהירות מן המשרד, שומר את מחשבותיו מלנדוד עד שיצא מהבניין. סהר הרי מלמד אותו כישוף מחשבות. אם הוא יכול לחדור למחשבותיו בשיעור, אין סיבה שלא יוכל לעשות זאת עכשיו.
מצד שני, לקורן לא היה אכפת. הוא רצה להישאר בבית הספר. הוא יעשה הכל כדי לא לחזור לחיים הקודמים שלו.
יחד עם זאת, הוא מתכוון להמשיך לחקור על הדרקונים. הוא חייב, יש לו אחריות.
קורן הרגיש כמו בבית הספר הקודם, לאחר עוד ריב ושיחה עם המנהל, נחישות מתמצקת בבטנו.
גם אז, בימים הטובים שלו, אותה התחושה עלתה בבטנו:

הרעב של המפסידים.

…

"לפחות למבחן הבא לא צריך ללמוד," השיבה שקד כשקורן סיפר להם על הפגישה עם סהר.
"ליאור מחינוך גופני לא פחות מסוכן מדני של פיסיקה. וחוץ מזה – אני צריך להתאמן," השיב קורן.
"היית צריך להתאמן. מה שלא עשית עד עכשיו לא תספיק בשבוע. מה שבא בקושי – "
"הולך בקלות. אני יודע. לא צריך לסנוור את הפינות החשוכות שלי." קורן אמנם היה מהיר – בזכות כל אותם מרדפים שהיו לו בבית הספר הקודם. אך בשיעורי ספורט הוא תמיד התקשה. הוא לא הצליח להרים משקל רב, ולא לרוץ מרחק גדול כמו שאר הילדים. ואמנם הוא נתקע בתקרה בפעם הראשונה שניסה לרחף – אבל לנסות לשלוט בכוח הזה היה דבר אחר לגמרי. בהסתמך על ההישגים שלו בשיעורים, הוא נמצא בצרה צרורה.

"רוצים לבוא איתי להתאמן באולם? גם ככה התבזבז לי יום בגלל הטעות במבחן שלי בפיסיקה," אמר קורן, בולע את רוקו כדי לא לספר את הסיפור המלא. הסודות שנאלץ לשמור מחבריו הלכו ונערמו: המתקפה של דין והריפוי הקסום שבא לאחריה, המפגש שלו עם דניאל שנראה כעת כמו חלום רחוק ועכשיו המנהרה הסודית שמובילה מאולם הפיסיקה אל בטן האדמה – ואולי אל דרקוני האדמה.
"יש למורה הזה מזל שהוא העביר אותך. אחרת לא הייתי נותן לו לצאת מזה בשלום. זו התנהגות מוגזמית – אפילו בשביל מורה", קרא מאור בעודם פונים לאולם. הוא היה בעד הגשת תלונה רשמית למנהל ואפילו למפקד המרחב, רק כשקורן הסביר שהמפקד אמר שיטפל בזה הוא נרגע.

רק שהמפקד לא עומד לטפל בזה. להיפך.

הם נכנסו לאיצטדיון האפור כסוף הגדול, מוקף בשדרת עצי אלה נטועים במרווחים במדרכה. האולם העגול השתרע על שטח של חמישה מגרשי כדורגל. בחלקו הימני, מאחורי גדר מתכת ושומר, עמדו מתקני הכושר והרצפה השחורה לספיגת זעזועים. מצד שמאל עמדו בשורות הליכונים, במות ועליהן פסים מגנטים לתרגול אליפטיקל בעזרת כישוף. במרכז החדר העפיל אל השמיים כלוב מתכת עגול, לתרגול תעופה וצניחה. את היקף המעגל חתך מסלול ריצה אדום, בליטות מתכת זרועות בו בשביל לתרגל ריצה בריחוף מגנטי, מנצנצות באור השמש שחדרה מבעד לחרכים שהקיפו את חלקו העליון של האצטדיון.

"אז. במה אתה רוצה להתחיל?" שאלה אותו שקד. קורן סרק את האיצטדיון הגדול. הוא החליט לאמץ את עצת המורה – תמיד תתחילו את האימון בריצה. הוא החווה לעבר מסלול הריצה, אותו נדרשו לעבור במבחן בריצת ריחוף במשך שלושה קילומטרים בעשר דקות בלבד. הרוב אמרו שזה הרבה זמן – אבל לא קורן. הוא מעולם לא הצטיין בריצה למרחקים ארוכים – הוא התעייף הרבה לפני סוף המסלול, עובר להליכה, שגם בודדה אותו מהצעקות וההמולה של שאר הילדים, נותנת לו שקט זמני עד ללעג ולהצקות בסוף. אפילו היה עדיף שלא יגיע עם כולם. לא לתת להם הזדמנות לצחוק עליו.

אבל עכשיו הוא היה חייב להגיע יחד עם כולם. כי היה אכפת לו לעבור לשנה הבאה. הוא היה חייב.

"תמדדו לי זמן? אני צריך לדעת כמה המצב גרוע," ביקש קורן בלית ברירה ונעמד על קו הזינוק, נועץ את מבטו בקיר האיצטדיון המתעקל.
"ישר לעניינים הא? קדימה, אני אמדוד אותך," חייך אליו מאור, טופח על שכמו.
"מוכן? צא!", קרא בלי הקדמות מיותרות.
קורן זינק ממקומו והחל לרוץ, מנסה להתרכז בכובד רגליו ולהניח לו להיחלש. זיעה ניגרה על מצחו, אך רגליו נותרו כבדות כתמיד. הוא גנח בתסכול.
"קורן קדימה! אתה יכול לעשות את זה! דין עומד לעקוף אותך," צעקה שקד. קורן חייך לעצמו, מדמיין את דין שועט מאחוריו, לועג לו בעודו מתקרב.

אבל קורן לא ייתן לו.

הוא אימץ את הריכוז שלו וחזר להתמקד במשקלו, הנחבט קדימה ולמעלה בעזרת כפות רגליו. כמו שלימדו אותם, הוא דמיין חבל נקשר למתניו ולוקח מהמשקל שלו.

"נו כבר," סינן בין נשימותיו, מחכה להרגיש את החבל נקשר אליו.
"עוד חצי! קדימה! דין עוקף אותך," צעק מאור.
קורן צעק בחזרה, חש לפתע שרגליו קלות, כאילו מישהו מחזיק אותו מלמעלה.

קורן שעט קדימה, דין מתפוגג לערפל מאחוריו..

ברגע שעבר את המחצית, עיניו של קורן התמקדו במאור ושקד שעמדו ונופפו לו בקו הסיום בקצה השני של האולם. זהו, הוא עבר את החצי, הוא יכול לעשות את זה. רגליו דחפו חזק יותר ויותר, גופו נטה לפנים, נשימתו הואצה, ידיו חתכו את האוויר. אך לפתע הרגיש זאת שוב, כמו תמיד; נגמר לו הכוח. רגליו סירבו להקשיב לו והאטו מעצמן. קורן צעק, מכריח את עצמו לזנק קדימה כשהגיע ליישורת האחרונה, מתרסק על קו הסיום. "קורן!", שקד רצה אליו. מאור הביא לו בקבוק מים, עוזר לו להתרומם לישיבה.
"היי! זה לא המבחן האמיתי, זוכר? תשמור את הכוח שלך".

"מאוחר, מדי, לזה – " התנשם קורן, מביא את הבקבוק לשפתיו ולוגם לגימה הגונה. ההתחלה הייתה איטית ומתסכלת, אבל בסוף הוא הצליח להגביר את הקצב. הוא היה חייב לדעת:
"עברתי?" שאל, נועץ את מבטו במאור שכרע לשבת לצידו. אך הוא רק הביט בו, גורם לבטנו של קורן להתהפך.
"כמעט. במבחן אתה תצליח," אמר מאו בשקט.
"אהההה!" קורן צעק בתסכול, חובט באגרופו באספלט, קורס לישיבה שפופה, חזהו עולה ויורד כמו מנוע. הוא נתן את כל כולו, הוא הרגיש שחוץ מההתחלה, זו הייתה הריצה המהירה והארוכה ביותר שרץ אי פעם.
"כמה זה גרוע? תגיד לי!" קרא למאור מבלי להרים את עיניו מהרצפה.
"טוב לא כזה..עשית את זה ב-11 דקות. אבל אני בטוח שבמבחן – "
"לא! זה גרוע! אני גרוע. בחיים לא אצליח לעבור…"

הפסיק קורן לדבר כששקד ניערה את כתפיו, מושכת אותו להביט בעיניה החומות, שכמו תמיד הוציאו את המילים מפיו.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב. זה היה מעולה אוקיי? אם היית מתחיל לכשף קצת מוקדם יותר – ואתה תצליח בזה אם תעשה חימום בפעם הבאה – היית עובר. שלא תעז לחשוב להשאיר אותי לבד בשנה הבאה!" חבטה שקד בכתפו, מושכת אותו בחזרה לעמידה. קורן שיפשף בידו את כץפו, המום ומחוייך.
"אם יקרה נס – בסדר! בסדר לא נס – ואני אעבור, בקיצור, אני צריך שתהיי שם לוודא את זה," חייך אליה קורן, משפשף הפעם את כתפו השנייה.

"ברור כשמש," מלמלה שקד, מסיטה את מבטה. האם היא הסמיקה..?
"עכשיו זוז. עשית לי חשק להתאמן גם," הסיטה אותו שקד בחבטה בכתף מקו ההתחלה, נעמדת ולא מביטה לאחור.
"קרן שמש למאור, אתה מודד או לא?"
"מה, ברור! שנייה", התנער מאור ואיפס את שעונו.
"מוכנה? צאי!" קרא מאור ושקד התפרצה קדימה, עולה לאוויר כבר בהתחלה.
"קדימה שקד! אל תשאירי אותי כאן לבד! תדמייני שדין עומד בקצה המסלול!" צעק אליה קורן בעוד היא עושה את דרכה מסביב לאיצטדיון.

היא לא תספיק בחיים. קורן הבין כששקד הגיע לחצי, והשעון של מאור כבר הראה על שש דקות.
"קדימה! אל תתני לדין לעקוף! את מסוגלת," שאג קורן, מקפיץ את מאור ממקומו, גורם לו להצטרף אליו. אז מה אם היא לא מספיקה? היא חייבת.

שקד הגיע אליהם בסוף, מתנשמת, מתנגשת בקורן, שתפס אותה מליפול. עורה היה חם למגעו, ריח חמצמץ של אדמה עלה ממנה..קורן התנתק בבהלה כשהבין מה הוא עושה, כמעט וגורם לשקד ליפול. הוא חשב שהיא שוב תצעק עליו, אך להפתעתו היא רק צחקה, נשענת עליו ומחייכת.
"מה, אתה מפחד ממני?" שאלה.
אוי לא, שאלה מכשילה. עדיף להיות כנה..? "אממ כן?"
"אני מסכים, בלי שום צל של ספק," הסכים מאור וקיבל מכה לכתפו.
"היי! מי שאל אותך?" שקד החזירה את מבטה לקורן וגיחכה.
"איך את לא מפחדת? בקצב הזה גם את לא עוברת," שינה קורן נושא לפני שהעניינים יסתבכו עוד יותר. "אתה חושב שבאמת אכפת להם מי רץ מהר ומי לא? לא סתם בית ספר נמשך שש שנים. מקסימום אעבור את הריצה רק במבחני הבגרות בכיתה י', כמו אחותי", משכה שקד בכתפיה, מגחכת שוב.

"ולא היית יכולה לומר לי את זה לפני שקרעתי את עצמי בריצה?", שאל קורן במחאה.

"ולהפסיד את הפרצוף הלחוץ החמוד שלך? אין סיכוי," צחקה שקד, חובטת בכתפו.

וגם אם קורן לא הודה בזה, היא צדקה: הוא לא היה מוותר על הריצה הזו. ולו בשביל החיוך שלה.

…

"לפחות למבחן הבא לא צריך ללמוד," השיבה שקד כשקורן סיפר להם על הפגישה עם סהר.
"ליאור מחינוך גופני לא פחות מסוכן מדני של פיסיקה. וחוץ מזה – אני צריך להתאמן," השיב קורן.
"היית צריך להתאמן. מה שלא עשית עד עכשיו לא תספיק בשבוע. מה שבא בקושי – "
"הולך בקלות. אני יודע. לא צריך לסנוור את הפינות החשוכות שלי." קורן אמנם היה מהיר – בזכות כל אותם מרדפים שהיו לו בבית הספר הקודם. אך בשיעורי ספורט הוא תמיד התקשה. הוא לא הצליח להרים משקל רב, ולא לרוץ מרחק גדול כמו שאר הילדים. ואמנם הוא נתקע בתקרה בפעם הראשונה שניסה לרחף – אבל לנסות לשלוט בכוח הזה היה דבר אחר לגמרי. בהסתמך על ההישגים שלו בשיעורים, הוא נמצא בצרה צרורה.

"רוצים לבוא איתי להתאמן באולם? גם ככה התבזבז לי יום בגלל הטעות במבחן שלי בפיסיקה," אמר קורן, בולע את רוקו כדי לא לספר את הסיפור המלא. הסודות שנאלץ לשמור מחבריו הלכו ונערמו: המתקפה של דין והריפוי הקסום שבא לאחריה, המפגש שלו עם דניאל שנראה כעת כמו חלום רחוק ועכשיו המנהרה הסודית שמובילה מאולם הפיסיקה אל בטן האדמה – ואולי אל דרקוני האדמה.
"יש למורה הזה מזל שהוא העביר אותך. אחרת לא הייתי נותן לו לצאת מזה בשלום. זו התנהגות מוגזמית – אפילו בשביל מורה", קרא מאור בעודם פונים לאולם. הוא היה בעד הגשת תלונה רשמית למנהל ואפילו למפקד המרחב, רק כשקורן הסביר שהמפקד אמר שיטפל בזה הוא נרגע.

רק שהמפקד לא עומד לטפל בזה. להיפך.

הם נכנסו לאיצטדיון האפור כסוף הגדול, מוקף בשדרת עצי אלה נטועים במרווחים במדרכה. האולם העגול השתרע על שטח של חמישה מגרשי כדורגל. בחלקו הימני, מאחורי גדר מתכת ושומר, עמדו מתקני הכושר והרצפה השחורה לספיגת זעזועים. מצד שמאל עמדו בשורות הליכונים, במות ועליהן פסים מגנטים לתרגול אליפטיקל בעזרת כישוף. במרכז החדר העפיל אל השמיים כלוב מתכת עגול, לתרגול תעופה וצניחה. את היקף המעגל חתך מסלול ריצה אדום, בליטות מתכת זרועות בו בשביל לתרגל ריצה בריחוף מגנטי, מנצנצות באור השמש שחדרה מבעד לחרכים שהקיפו את חלקו העליון של האצטדיון.

"אז. במה אתה רוצה להתחיל?" שאלה אותו שקד. קורן סרק את האיצטדיון הגדול. הוא החליט לאמץ את עצת המורה – תמיד תתחילו את האימון בריצה. הוא החווה לעבר מסלול הריצה, אותו נדרשו לעבור במבחן בריצת ריחוף במשך שלושה קילומטרים בעשר דקות בלבד. הרוב אמרו שזה הרבה זמן – אבל לא קורן. הוא מעולם לא הצטיין בריצה למרחקים ארוכים – הוא התעייף הרבה לפני סוף המסלול, עובר להליכה, שגם בודדה אותו מהצעקות וההמולה של שאר הילדים, נותנת לו שקט זמני עד ללעג ולהצקות בסוף. אפילו היה עדיף שלא יגיע עם כולם. לא לתת להם הזדמנות לצחוק עליו.

אבל עכשיו הוא היה חייב להגיע יחד עם כולם. כי היה אכפת לו לעבור לשנה הבאה. הוא היה חייב.

"תמדדו לי זמן? אני צריך לדעת כמה המצב גרוע," ביקש קורן בלית ברירה ונעמד על קו הזינוק, נועץ את מבטו בקיר האיצטדיון המתעקל.
"ישר לעניינים הא? קדימה, אני אמדוד אותך," חייך אליו מאור, טופח על שכמו.
"מוכן? צא!", קרא בלי הקדמות מיותרות.
קורן זינק ממקומו והחל לרוץ, מנסה להתרכז בכובד רגליו ולהניח לו להיחלש. זיעה ניגרה על מצחו, אך רגליו נותרו כבדות כתמיד. הוא גנח בתסכול.
"קורן קדימה! אתה יכול לעשות את זה! דין עומד לעקוף אותך," צעקה שקד. קורן חייך לעצמו, מדמיין את דין שועט מאחוריו, לועג לו בעודו מתקרב.

אבל קורן לא ייתן לו.

הוא אימץ את הריכוז שלו וחזר להתמקד במשקלו, הנחבט קדימה ולמעלה בעזרת כפות רגליו. כמו שלימדו אותם, הוא דמיין חבל נקשר למתניו ולוקח ממשקלו.
"נו כבר," סינן בין נשימותיו, מחכה להרגיש את החבל נקשר אליו.
"עוד חצי! קדימה! דין עוקף אותך," צעק מאור.
קורן צעק בחזרה, חש לפתע שרגליו קלות, כאילו מישהו מחזיק אותו מלמעלה.

קורן שעט קדימה, דין מתפוגג לערפל מאחוריו..

ברגע שעבר את המחצית, עיניו של קורן התמקדו במאור ושקד שעמדו ונופפו לו בקו הסיום בקצה השני של האולם. זהו, הוא עבר את החצי, הוא יכול לעשות את זה. רגליו דחפו חזק יותר ויותר, גופו נטה לפנים, נשימתו הואצה, ידיו חתכו את האוויר. אך לפתע הרגיש זאת שוב, כמו תמיד; נגמר לו הכוח. רגליו סירבו להקשיב לו והאטו מעצמן. קורן צעק, מכריח את עצמו לזנק קדימה כשהגיע ליישורת האחרונה, מתרסק על קו הסיום. "קורן!", שקד רצה אליו. מאור הביא לו בקבוק מים, עוזר לו להתרומם לישיבה.
"היי! זה לא המבחן האמיתי, זוכר? תשמור את הכוח שלך".

"מאוחר, מדי, לזה – " התנשם קורן, מביא את הבקבוק לשפתיו ולוגם לגימה הגונה. ההתחלה הייתה איטית ומתסכלת, אבל בסוף הוא הצליח להגביר את הקצב. הוא היה חייב לדעת:
"עברתי?" שאל, נועץ את מבטו במאור שכרע לשבת לצידו. אך הוא רק הביט בו, גורם לבטנו של קורן להתהפך.
"כמעט. במבחן אתה תצליח," אמר מאו בשקט.
"אהההה!" קורן צעק בתסכול, חובט באגרופו באספלט, קורס לישיבה שפופה, חזהו עולה ויורד כמו מנוע. הוא נתן את כל כולו, הוא הרגיש שחוץ מההתחלה, זו הייתה הריצה המהירה והארוכה ביותר שרץ אי פעם.
"כמה זה גרוע? תגיד לי!" קרא למאור מבלי להרים את עיניו מהרצפה.
"טוב לא כזה..עשית את זה ב-11 דקות. אבל אני בטוח שבמבחן – "
"לא! זה גרוע! אני גרוע. בחיים לא אצליח לעבור…"

הפסיק קורן לדבר כששקד ניערה את כתפיו, מושכת אותו להביט בעיניה החומות, שכמו תמיד הוציאו את המילים מפיו.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב. זה היה מעולה אוקיי? אם היית מתחיל לכשף קצת מוקדם יותר – ואתה תצליח בזה אם תעשה חימום בפעם הבאה – היית עובר. שלא תעז לחשוב להשאיר אותי לבד בשנה הבאה!" חבטה שקד בכתפו, מושכת אותו בחזרה לעמידה. קורן שיפשף בידו את כץפו, המום ומחוייך.
"אם יקרה נס – בסדר! בסדר לא נס – ואני אעבור, בקיצור, אני צריך שתהיי שם לוודא את זה," חייך אליה קורן, משפשף הפעם את כתפו השנייה.

"ברור כשמש," מלמלה שקד, מסיטה את מבטה. האם היא הסמיקה..?
"עכשיו זוז. עשית לי חשק להתאמן גם," הסיטה אותו שקד בחבטה בכתף מקו ההתחלה, נעמדת ולא מביטה לאחור.
"קרן שמש למאור, אתה מודד או לא?"
"מה, ברור! שנייה", התנער מאור ואיפס את שעונו.
"מוכנה? צאי!" קרא מאור ושקד התפרצה קדימה, עולה לאוויר כבר בהתחלה.
"קדימה שקד! אל תשאירי אותי כאן לבד! תדמייני שדין עומד בקצה המסלול!" צעק אליה קורן בעוד היא עושה את דרכה מסביב לאיצטדיון.

היא לא תספיק בחיים. קורן הבין כששקד הגיע לחצי, והשעון של מאור כבר הראה על שש דקות.
"קדימה! אל תתני לדין לעקוף! את מסוגלת," שאג קורן, מקפיץ את מאור ממקומו, גורם לו להצטרף אליו. אז מה אם היא לא מספיקה? היא חייבת.

שקד הגיע אליהם בסוף, מתנשמת, מתנגשת בקורן, שתפס אותה מליפול. עורה היה חם למגעו, ריח חמצמץ של אדמה עלה ממנה..קורן התנתק בבהלה כשהבין מה הוא עושה, כמעט וגורם לשקד ליפול. הוא חשב שהיא שוב תצעק עליו, אך להפתעתו היא רק צחקה, נשענת עליו ומחייכת.
"מה, אתה מפחד ממני?" שאלה.
אוי לא, שאלה מכשילה. עדיף להיות כנה..? "אממ כן?"
"אני מסכים, בלי שום צל של ספק," הסכים מאור וקיבל מכה לכתפו.
"היי! מי שאל אותך?" שקד החזירה את מבטה לקורן וגיחכה.
"איך את לא מפחדת? בקצב הזה גם את לא עוברת," שינה קורן נושא לפני שהעניינים יסתבכו עוד יותר. "אתה חושב שבאמת אכפת להם מי רץ מהר ומי לא? לא סתם בית ספר נמשך שש שנים. מקסימום אעבור את הריצה רק במבחני הבגרות בכיתה י', כמו אחותי", משכה שקד בכתפיה, מגחכת שוב.

"ולא היית יכולה לומר לי את זה לפני שקרעתי את עצמי בריצה?", שאל קורן במחאה.

"ולהפסיד את הפרצוף הלחוץ החמוד שלך? אין סיכוי," צחקה שקד, חובטת בכתפו.

וגם אם קורן לא הודה בזה, היא צדקה: הוא לא היה מוותר על הריצה הזו. ולו בשביל החיוך שלה.

..

קורן התאמן בכל יום שנותר. בבוקר הוא התעורר כשמאור עוד ישן, יוצא לריצה לאור הכוכבים ההולך ונעלם, צופה בעינה האדומה של החמה מטפסת מעבר לאופק, מחליפה את צינת הבוקר בחום יבש. הוא החליט להפסיק למדוד זמנים – זה סתם הלחיץ אותו. כך, כשמאור ושקד שאלו אותו אם הוא מתקדם, היה לו תירוץ לא לענות להם. אם היה ממשיך לאכזב אותם כמו בפעם הראשונה בה רץ השבוע, שום עידוד לא היה עוזר לו.

האל עוזר למי שעוזר לעצמו, כמו שחזר ואמר להם המורה לחינוך גופני. לפני שנה, קורן לא היה מתאר לעצמו בחלומות הכי פרועים שלו שהוא ישקיע בשיעורי ספורט. בבית הספר הקודם שלו זה היה המקצוע השנוא עליו. המורה לא לימד אותם כלום, בוחן אותם פעם בתקופה בריצה או בקפיצה לרוחק, מבלי ללמד כלום, ובשאר הזמן נותן להם כדורגל ומשאיר אותם לשחק. קורן כמעט אף פעם לא נבחר לקבוצה והוא השתתף רק בפעמים המעטות שהמורה נשאר לצפות בהם. הוא חשב אז שהבעיה היא בו – אבל השנה הוא גילה שאם הוא מתאמן ומישהו באמת מסביר לו איך – אימונים יכולים להיות כיף. ריצת משוכות, ריצת קוביות, כדור כבידה, אימוני משקולות משולבי כישוף..

בזמן שלא התאמן, הוא הלך לספריה עם שקד ומאור ולמד למבחן התיאורטי. "כן קורן, אז מהם עקרונות האימון?" שאלה אותו שקד, מחזיקה את ספר הלימוד העבה בגבו אליו. "פיצוי יסף, הדרגתיות, גיוון.." קורן נאבק להיזכר, סופר באצבעותיו. נותרו עוד שלושה. שקד הצביעה על עצמה, מקיפה את החדר בידה השנייה. קורן צחק.
"ייחודיות!"
"יש הצלחת לזהות! עוד שניים," חייכה אליו שקד, הופכת את כף ידה כלפי מטה שוב ושוב.
"הפיכות!" קרא קורן.
"כן! אחרון חביב?" שאלה שקד, ידה מציירת גל שהולך ועולה – ואז הולך ויורד. קורן הרים לעברה גבה. היא המהמה בתסכול, זורקת עליו את העיפרון שלה, קורעת את הדף שלפניה וזורקת עליו כדורי נייר. "היי!" קרא קורן במחאה. לפתע היא הפסיקה, זורקת עליו רק כדור קטן מפעם לפעם..

"תמורה פוחתת!"

"כן! צעקה שקד, נותנת לו כיף, מתכווצת מעט כשהספרנית באה ונעמדה מאחוריהם, מגלגלת את עיניה לקורן בחיוך של שותפות לפשע.

קורן אהב חינוך גופני. למרות שהמורה היה קשוח – אולי דווקא בזכות זה. העקרונות היו פשוטים והגיוניים, מועילים ובאמת עובדים בחיים עצמם. קורן היה גרוע בלזכור הרבה שמות מסובכים ותאריכים משעממים, מה שגרם לו להיכשל תמיד במקצועות כמו היסטוריה ותנ"ך, זה והדחף שלו לכתוב את מה שהוא באמת חושב, במקום את מה שהמורה רוצה לשמוע.

כאן זה היה שונה. הוא היה יכול לדמיין את העקרונות האלה. להרגיש אותם. והכי חשוב –

"הייי, קרן שמש לקורן – שאלתי אותך משהו, "
קורן התנער והביט בשקד, מסמיק.
"מהם עקרונות השליטה הגופנית בכישוף כבידה?" היא שאלה. קורן לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו, מדמיין שהוא מכשף, פורש את כף ידו כלפי מעלה ומרים בהיסח הדעת את העיפרון באוויר.
"ידיים פתוחות להרמה וקפוצות להורדה.."
"רפויות ומכווצות – אבל תמשיך – "
"גודל התנועה כגודל הכוח. ומשהו עם דמיון – "
"קורן! זה קל. קדימה אתה עושה את זה עכשיו," דירבנה אותו שקד.

"להתמקד בשריר שהיה מבצע את הפעולה בלי כישוף" ענה קורן כשהעט הגיע לתקרה והוא חש את כאב השריפה של העבודה במעלה זרועו ובכף ידו.

"בעיקר להתמקד. נראה לי שזה מה שאתה צריך" השיבה שקד בחיוך, מרימה גם היא את העט שלה וחובטת בעט של קורן, מעיפה אותו לתקרה. אך קורן רק חייך, מצביעה אל מאחורי כתפה.
"מה?" שקד קראה במחאה, מסתובבת לפגוש בעיניה הירוקות של הספרנית שלובת הידיים.
"יש כיתות מיוחדות ללימוד מעשי. לא בספריה," היא הצביעה כלפי היציאה.
"נו מה אכפת לך? יש לנו תיכף מבחן וכאן שקט יותר וקל להתרכז, בבקשה," השיב קורן ותלה בה את עיניו במיטב התמימות שהצליח לגייס.
"נכון מאוד. שקט כאן. או לפחות היה שקט לפני שהגעתם. בהצלחה בבחינות!" קראה הספרנית, מושכת אליה את העטים שלהם ותופסת אותם בידה.

שקד משכה בכתפיה, קמה ממקומה, קורן תלה את מבטו במאור – אך הוא כבר התקדם לכיוון היציאה.

"תודה! אנחנו צריכים את זה," השיב קורן לספרנית, שחיוך קטן הבקיעה סוף סוף את ארשת פניה הרצינית, ומיהר לרוץ ולהצטרף לחבריו.

גם אם המבחן הראשון החל ברגל שמאל – יש לו חברים שלא ישאירו אותו מאחור. והוא לא ייתן לזה להוריד אותו ולהדאיג אותם.

הם יעברו יחד את המבחנים –

ואז יצאו להציל את באר שבע מהדרקונים.

בתקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי.