An Adventure From A Fairy Tail – The new kingdom- פרק 2.

ראיתי את מירה, מייק, איתן וליאו. אותו ליאו שרב איתי כל כך הרבה הפך להיות אחד מחברי הקרובים. חשבתי שאני אמות מרוב אושר. ומאחוריהם עמדו רזיאל וגבריאל. הם עזרו לי בכל, במשימות, במצבים שחשבתי שאני אשבר, בהתחלת ניהול היבשת…הם היו שם בכל ואז הם יצאו למסעות רחוקים. אבל עכשיו…עכשיו הם כולם פה. וסבסטיאן. נפלתי לברכיי. הם כולם חזרו, כולם פה איתי. דמעות אושר זלגו מעיניי. הם כולם הקיפו אותי בדאגה וכרעו ברך לפני. "היי הרונדייל את בסדר?" שאל גבריאל וליטף את ראשי. "אני…אני כל כך מאושרת, אני בחיים לא חשבתי שאראה את כולכם שוב." אמרתי ויותר דמעות זלגו. וסבסטיאן…שחשבתי שנהרג היה כאן בריא ושלם. קפצתי אל בין זרועותיו. "נייייייט!" יבבתי, לא קראתי לו כך מאז העזיבה שלי מפיירי טייל. "אתה חי. אתה…פה…אתה איתי." בכיתי וטמנתי את פניי בכתפו.
הרבצתי לו בעדינות. "חשבתי שמתת. איך יכולת?" אמרתי והמשכתי לבכות "שכחת ממני לחלוטין נייט?" אמרתי וחיבקתי אותו חזק. "על מה את מדבר לית'. מעולם לא הפסקתי לחשוב עלייך, כמעט נהרגתי וכבר התכוונתי למות כשדמותך הופיעה מול עיניי, בוכה. ראיתי לנגד עיניי כיצד את בוכה. וידעתי שאני לא יכול למות, אני חייב לחיות בשביל אלה שאני אוהב." הוא אמר וחיבק אותי חזק. הוא ליטף את שערי האדום וטמן את אפו בשערי. "מעולם לא הפסקתי לחשוב עלייך. את כל הדרך הארוכה שעשיתי, עשיתי בשבילך. לית' שלי." הוא אמר בשקט והרגשתי טיפות מטפטפות. הרמתי את מבטי סבסטיאן בכה.
"למה אתה בוכה נייט?" שאלתי וניגבתי את דימעותיו.
"יש לי בשורה…אמא…ואבא…הם…נהרגו." הוא אמר ועוד דמעות זלגו מפניו. "זה קרה לפני שלוש שנים..הם הצילו אותי.." הוא אמר, "זה קרה באשמתי." הוא הוסיף ודחף אותי. "אני מצטער לית'." הוא אמר וירד לברכיו. חייכתי חיוך רפה.
"סבסטיאן…אני יודעת שהם מתו. הם שלחו לי מכתב שסיפר לי על כל סודות המשפחה ושם גם היה כתוב שהם יוצאים להציל אותך, רציתי להצטרף אך הם לא נתנו לי." אמרתי וניגבתי את הדמעות שלי.
"כשנודע לי כי הם מתו…הנחתי שאתה מתת איתם." אמרתי ודמעות חדשות הציפו את עיניי. "זאת הייתה רק אשמתי." אמרתי וירדתי לברכיי.
רזיאל התערב בשיחה. "למעשה שניכם טיפשים." הוא אמר בחיוך טוב לב. הרמנו אליו את מבטינו.
"המאסטר הציל אותם. הם בחיים. יש לי מכתב שממוען לשניכם." הוא אמר ופרע את שערותינו. "אתם עדיין ילדים קטנים אחרי הכל." הוא צחק. אז כל האסונות…הם…מעולם לא היו. כולם בריאים ושלמים?
"ז-זאת האמת?" שאלתי. כולם צחקו.
"כן. זאת האמת." חייך איתן. הוא התבגר מאוד בחמש השנים האחרונות. כולנו נפלנו לזרועות כולנו, חיבקנו נישקנו ושמחנו ביחד. עוד רגע זהוב נחרט בליבי.