כרך ג', פרק: עלילת הקנטאור חצוי-הדם | קרנוף הדרקון: מלכות אדמה במעבר היכל האש\מאת: צור עיטם עמיחי

הקשר שנרקם בעלטה, בלהבה ובהאהבה שבפרסה: מסע מכונף בטרם מומש | מסע של פרא חצוי אדם, במעברי הדם, תהום וחידות נסתרות

”סוסים דוהרים –
על האדמה מהלכים.
מרחוק נשמעים.
צוהלים, צחורים ואצילים.

סוסים מקורננים –
על הדיונות דוהרים.
חופשיים ומהירים כקרן-אור,
מוארים ומוזהבים כגרגירי-החול.
רבים ופראיים,
על הקרקע עומדים.

דינו-סוסי-על ממרחקים,
"הקרנופים", בשמם מצלצלים.
כמתלול גאיות מסתתרים,
וכמצלול הרגשות מגוונים.
שלוש קרניים במסווה מסולסלים
הם נעמדים ומן האור בוקעים:
אחת על חוטמם –
ושתים על מצחם.

כמתווה גיבורים ישן נושן,
כאריח סיפורים עתיק מאורגן,
נספר אנו, הסירנות, עלילות ייעודם –
הקאירות, בתולות הים, מתמססות בדם,
יצורי החולות האבודים,
הקרנופים הסוסיים,
ביבשת הדרקון,
באיזור סרגון – שם הם חיים:
הם היו והם הווה.
בין תשוקה לאהבה.
בין החופש והאחווה.
מלכות הדרקון הראשונה,
כצלילי מנגינה של מלכה נושנה”.

אני הקנטאור, חצי סוס חצי אדם,
הסוס הראשון שנידון למעברי-הדם.
זיווג אסור של שני בני כוכבים:
כוכב הליליים וכוכב הקרנופים.
בערפילית היממה –
ובשקיעת החמה,
בגורמי העלטה –
ובמחוגי השממה:
נוצרתי בדממה איומה.
באיחוד מלכויות:
האוויר והאדמה.
האיסור עתיד היה להיפתר,
בין המלכויות להרגיש אהבה.
אך איחוד שכזה הסתבך ומהר,
כנבואה הצופה להתגשם ויותר.
הבינו, שכל יצור בכוכב מולדתי,
שני מסעות עובר בגלגול עוצמתי.

אני הקנטאור, חצוי פרא חצוי אדם
ביבשת הדרקון, מגולל סוסי-עלילותם:
סוסי-הדינו על הפרסתיים,
שצורתם מקרנופים משתנים.
מדוהרים כפרסות נאצלות –
אל גריפוטאורים מכונפי-נוצות.
אני הקנטאור הראשון, החצוי לעולם:
מכוכב הפראיים הליליים, כדמות האדם.
בלילה משתנים ומן הירח מגיחים.
מכוכב סרגון, יבשת הדרקון, חצוי בדם.
תמיד באדמה, נוסק לקרקע, חצוי בשממה.
זהו הדין וזהו המעבר.
בשערי החול והאפר,
כך יעבור כל יצור מואר.
כל קרנוף דינו-סוס-על פראי,
כיצור אדמה, ישתנה לאור ואוויר.
אנו המזלות: בתולה, שור וגדי,
לעד מסכימים שזהו מסע פנימי.
הדרך המיועדת בין הכפור לשממה –
חצויה בסכנות של רגשות ורגעי אימה.

כנבואה מרוחקת ובצל מבודדת,
מוסרת את שירה ממעמקים מתנגנת.
לצד כל מלכות ניצב הציביון
בתוך כל כוכב טמון הפתרון.

כך נשמעה המסורת העלילתית
יודעת אני, שכך קרה, אני הזאבה לילית.
הן שמעתי הכול.
הן ראיתי באש הכחול.
לעיתים רעדתי בקול.
אך ידעתי למה מסוגל ויכול,
ידידי הקנטאור שרצה לעזור,
כנתין של מבוך מסתובב בחולות,
מצפה לשינוי, מחכה לחידות.
בלחישה הסכמנו שזו העת לשנות,
את גמולו לפדות וצביונו להראות.
אמנם חצוי הוא כאדם,
וזאת לא ישתנה לעולם.
אך הסכמנו, שזו העת לפזר את האש,
ובמשימה של שינוי צורה רצינו לאשש.

קאירה, דקריאון והקרנוף כנשמה אחת,
הופיעו לפתע.
אין הם יודעים, שהאחד זה הרגע הופיע.
בליווי הקנטאור, ידידי חצוי-הדם,
נכנסו השניים לאש והשער בצידיו התגושש.
ניצוצות התלקחו,
חריצים באדמה התבקעו,
להבות זוהרות התנפצו,
נפתח שער היכל-האש:
קאירה זה עתה מסיסה והמעבר בה חולש.
כצליל של מלודיה ענוגה בשחרית,
כתו של הרמוניה זכה וחרישית.
משימת איחוד הנשמות הבין כוכבית,
שזה עתה נשמעה ממצולות אל הגופרית,
נראתה כלוחמת אבירה, בוכיה ובתולית:
וואלקירה קאירה נאמידה, מכונפת ואבירית.
שינוי הצורה, שהמתין בדממה, בזוב האש והדם,
צלח כמשימה בלתי-אפשרית בזכות ידידי.
הקנטאור חצוי-הדם.

”שם לעולם נמצא האדם,
בשער האש. עומד לידם,
הקנטאור-חצוי-הדם.
דם אדם זורם בעורקיו.
דם של תשוקה כוזבת,
צביון של נחמה אוהבת.
אך לעד ייזכר כשינוי מתוקן,
שברגע האמת נעתר לבואם.
שלושה בני כוכב עמדו בעינם,
אדמה כאוויר, ומים לאש, כהיו ואינם.
שם, לתמיד בעולם,
נמצא הוא הקרנוף המיותם:
אני הוא – הקנטאור המושלם.
דם הקנטאור, החצוי באדם”.