כרך ד', פרק: דמעות גבירת הים: קאירה קסאיילדה נאמידה – פואמת הסירנה\מאת: צור עיטם עמיחי

תפילה נושנה בצל ההקרבה: דמעות האש נישאות על המים

איחוד קוסמי עתיק בדברי כשף מלכותיים: לילית, קאירה ודמעות האש של הצחור והבתולין נשטפות אל כוכב אנטארס ומגלמות את דמותו של דקריאון, בין השממה הבלוחה והאפילה הלא-נודעה

רשרוש חרישי נמס אל מעמקים,
קולות רחוקים מתמוססים מגבהים.
מרגישה אבודה בנקודת הזוהר בין הגבישים,
האלמוגים נוצצים ביופיים, מלאי טוהר בין השוניים.

דמעה, ועוד דמעה זולגת ונוטפת,
אגל ועוד אחת, אגלי קולחין מלטפת וכואבת.
דמעות של אש מצלקות את פניי,
כל גופי מתבוסס, מתבושש מבין ידיי,
כריחוף בלא שמים על רקיע מוצף במים.

כאן, שוכנת אנוכי, בלב כוכב אנטארס.
בין האור הבוקע של הזוהר ברקיע,
מכוכב אקטוס נשאתי תפילתי – לשובה אליך ככעיטם עם שחר מפציע.
אל כוכב הפטוס צעדתי, בכאב עד הלום הגעתי – חיי כקורבן אהוב ליבי הכניע.
כשבויה בלא עלטה שגופי יכוסה בנשום,
בלא צורתי, כְּעֵין לוּפּוֹ*, בלא מחסום,
הנני ממתינה, בדמעה, בערגה ובתוגה נצחית:
בהודיה קסומה לבני הילוד – הצ'מפיון האגדי.

דמעותינו אחת הן, נזלגות בין אנטארס ונורט:
הגבירה הבתולית – שמעי נא זעקותיי מבין הצללים,
חסד עשי עם הקורבן האלילי וכסי בדמעותייך את ליבו המיימי,
הצילו את מלאכת הפֵיוֹנִּים – העדינה בידייך וקולך האימהי.

אנו הסירנות, הקאירות בתולות האש, האור והדמעות:
ממיסות את ליבנו למען דקריאון הנשגב בעלמות.
מדיחות את הקרקע הגועשת, עשויה היא ניצוצות וסלעי מאגמה.
מתרצדות ונשטפות אנו כעת אל בטן כוכב נורט, העשוי לבה רותחת,
אדוותיו גועשות ושוצפות, מהולות בדמעות המתקשות אל בטן כוכב הנטארס.
הגיעו הרחק אל מעבר-לים,
דמעות יקרות,
כלילך ירקרק וטופז איזמרגד:
עיטפו את הבן הילוד, שלגבורה הוא נועד.
על-כן, אהבה כזובה וכסופה ככזו בין אוהבים,
לא לחינם או לשווא אך תיבדא לנצחים ארוכים.

שאו נא דמעותינו אל גשמי הצעדות,
כתזכורת מיתית לתהילתו של עוף-החול:
דקריאון האביר, בשם דמעות האש ואור הבתולין,
דמעות אלו, קסומות וזוהרות –
יעטפו את גופך העירום,
כיהלום בעטרה של כל הממלכות.

[*לוּפּוֹ (זאב באיטלקית)]