כרך ד', פרק: השממה הבלוחה מעבר לאופק יבשת סרגון – דקריאון צועד כגולם אדם\מאת: צור עיטם עמיחי

יבשת סרגון וצביון הדרקון – קו האופק ממי השממה אל בלוחי הצוקים
יממה יוקדת ודרכה מסוכנת: פתורה מן הזמן, עוצרת מלכת, נותרה כתזכורת לצופן ארבעת הממלכת ויסודות כוכבי הלכת.

אור בוהק נישא ממעל אל תחתית קו החוף, הרחק ממורשת ארבעת המלכים. השממה הבלוחה הדיחה את קו החוף העצום, בלא אוויר לנשימה או בלא מגע מלטף, רק אפר קר וקפוא, חול מגורגר ועפרתי ואבקה שורפת לכל מי שמיישיר מבטו אל האופק. אופק, שספק שנותר עד תום, אם-כי, נראה היה שאינסוף תיאר הרבה יותר בהוגנות את התחושה הבלתי-מתפשרת של הרגע. זה לא היה רגע של לידה רגילה, אלא התגבשות של צורה איטית, כצביון מלכותי שזה עתה נולד. מוכר וידוע אך זר ותמוה. גבשושים איטיים של טיפות זכוכית אשר נדחפות מתוך להבות כחולות או רסיסי מגמא לוהטים, נשטפים וקולחים בו-בעת את יילוד כוכב אנטארס, יצור המים הפניקסי: דקריאון.
הישר וצונח הוא מכוכב נורט, בסיום מלאכת הפיונים שרקמו את זהותו, במהלך מסכת ארוכת עידנים (שנדמה היה שלא תגיע אל קיצה). כל עוד עטוף היה במים קרובים בדמעות לטופות ומימיסות, גופו היה כנוזל, כסופת שלגים ורעמים שלא ידעה מנוח, כברקים משתלחים על-פני הקרקע. אך כאשר נמשה ממי-מולדתו, מכוכב אנטארס המיימי, נמצא דקריאון מוטל על חופי-הכפור והשממה הטפלים של קו-רוחב נשכח. בכסות "אדם" גולמי, "כגולם מגושם" בדמות האדם, גופו החל להתקשות. גפיו החלו להצטמק, ידיו התקפלו בלא כל תזכורת לכנפיו האדירות ופניו: כבן אנוש.
שום תזכורת לפניו הקודמות או לרקמת הפיונים מכל ממלכת יסודות הבריאה, לא מן האש והאדמה ולא מן המים והאוויר, הוא לא ידע מי-הוא. רק לחישה, כאקו מתמיד בעורף צווארו נשקעה כמילה אחת, כמעין מנטרה עתידית נצחית: דקיראון. אז הוא ידע, הוא הבין גם ללא מילים שזהו שמו.
הוא ניסה לראשונה להתרומם, אך גבו היה קשה כאבן, כסלע צור עז ואיתן שמנע ממנו מלקום. לא שידע מה עליו לעשות, אך לראשונה כגוף קשוח בחומר החל לרכון על הקרקע בגפיו והתיישב. הוא ניער מעצמו את אבוקי החול הדביקים והאבקתיים, ככל שיכול היה, וניקה את עצמו. כחתול המלקק את פצעיו וכמטלית של משי המריק יהלום צחור ונזהב, כך שטף את עצמו ביומו הראשון לפני הלכת. כתזכורת לגורלו, ראה מדי פעם בעיניו השקועות במצחו, תעופות זוהרות ברקיע. תחילה לא הבין מה פשר הדבר, אך ככל שהתמקד ומצמץ את עפעפיו, הבין שתעופות אלו הן רעד מודחק כתזכורת אלמותית פנימי, שרועד ללא הרף בכל גופו בכל פעם שהן חגות מעליו ובוהקות, כנבואה גורלית. אלו היו ארבע הנבואות של הפֵיוֹנִּים שחגו סביבו על-מנת להגן עליו, כתכשיט פגיע וחשוף שזה עתה ראה אור חמה. מיד הרגיש בהכרח הטבוע ברגליו: לדרוך. משקל האדמה חיש עד כלות משך אותו מטה ומטה אל בטן האדמה, כדחף של אנרגיה קסומה הזועקת מכל סדק: קדימה, לשם.
כשהסיט מעל גופו את אחרוני אפרי-הרסיסים וגרגירי עפרי-האבקה, כעירום בשממה, מבעד למרחקים – התברר לאיטו היעד הקרוב והבא: יבשת כמוסה כליבת עופרת ויצוקה של דרקון געשי, זוהי יבשתו של כוכב האדמה, סרגון.

דקריאון התרומם שוב בנסיון חרישי, אט אט, החזיק בידיו תחילה על גחון הקרקע וניסה את צעדו הראשון. אך ברגע שרגליו נגעו באדמה, הרגיש מיד בכאב חד, כשלהבת גחלים הצמודה לעורו, שניסר בו. זה לא היה כאב של שריפה, אלא כאב של הכרח. כל צעד ופסיעה חרוכה בין סדקי מצולות השממה הכוזבת דמו לדריכה מסוכנת על תמיסת רסיסי זכוכית שהתקשתה סביב טביעות הרגליים העדינות. כל פעולה קטנה של צעד הרגישה כהקרבה נוספת העולות מן המים, כשירת סירנה דומעת ותמיסות האש – שדרשו צמאון לדם וכאב מן הרגע הראשון. כעת הרגיש כי הגוף, החומר הגשמי שקיבל, סירב לשתף פעולה. כגולם נידף מיוצרו ונשמתו, כצופן שלא ניתן לפענוח בין רוחות האוויר, הצטמקו כשיוועון לתעופה. לתחושה נושנה ומרגשת שמצטרפת למשאת-על ולנסוק מעל חופי הכפור והחול המוטל ולהיעלם כזיק, אל-על, בכנפי הנץ הצחור שכעת ננצרו בתוכו.

דקריאון ברצון עז הרים את זרועותיו – אך כנפיים, לא היו שם – וניסה להביס את עצמו מעלה. הניסיון היה משונה, אנושי ומגושם. כבר בנסיון הראשון לתעופה והוא מעד וישר צנח אל האדמה ונחבל. חרף הכאב והצלקות הרבות לא הזליגו דמעה שהיתה עבורו יקרה מדי. כל צלקת של כשלון מתעופה מפוארת הותירו בו את הכאב העמום של אדמת השממה בדרך ליבשת סרגון. זכרון בכל מעידה אנושית קדומה כצל המוטל על זהותו העמומה המגולמת בדמות האדם. בכל פסיעה מצלקת ומייגעת החל דקריאון ללמוד את שפת החומר של המסע הכואב שנישא בין השממה הקפואה: כל צעד בהליכה אינם חופש, אלא יציבות כבדה.

לאחר מספר צעדים, שבקושי-רב החלו בהונות רגליו מעט להפשיר ולהתרכך, התנער מכל אבקת הפיונים הקוסמית שכיסתה את מערומי גופו. אבקיקים זעירים וגרגירי אפר קרירים שהוחלפו ברסיסי-חול, שנדבקו עם שובלי הרוח לברכיו ולמפשעותיו החשופות, מותירות חותם של צלקות נוספות ושריטות. החל לצעוד כלוחם, שמסעו אינו פרוזה או מצלולי ליריקה – אלא אפוס מיתולוגי טרגי וכואב, שמאלץ אותו להמשיך וללכת. כשהרים את ראשו מעלה אל הרקיע הצחור כשירד הליל הראשון במסעו, הרגיש את התבוססות נשמתו המצעידה אותו להמשיך ולפסוע, כפרא-בן-ליל המשתנה כהרף עין: הולך דקריאון לראשונה למקום שבו התבוסה תשנהו לתחייה.