כרך ד', פרק: לידתו של דקריאון וגילוי הפֵיוֹנִּים: איחוד אהבתם של הזאבה לילית והנץ צחור השמים\מאת: צור עיטם עמיחי

המפגש של לילית ולומין היה נדיר במיוחד. נדמה היה שלא עברו כמה מאות שנים מאז הפעם האחרונה שנפגשו. הם דיברו שעות והיו מחובקים כל משך המפגש. לומין החל ברוך ובעדינות להעביר את אצבעותיו וליטף את שיערה של לילית, כמי שמשתהה בהערצה ובפליאה מייחודו, כמו ילד צעיר שכאילו זו הפעם הראשונה שהוא מבחין בשיער וחייב לנסות ולגעת. הוא הרכין את ראשו על כתפה ואמר: "לילית. זמן רב עבר מאז נפגשנו, לאחרונה. אבל אני רואה כעת, שהזמן שעבר, רק היטיב במראיך". לילית חשה במבוכה קלה, מפני שלא חשבה שאי-פעם תוכל לשמוע את קולו כל-כך קרוב, מרגיע ובטוח.

שניהם הביטו זה בזו, במבט חודר וחושני, והרגישו קרובים מאי-פעם.

לפתע קרה דבר יוצא-דופן: לומין הסתובב מאחורי גבה של לילית והחל לעסות את צווארה בכזו מקצועיות, שכבר הרגישה שכל מסעה הכבד והארוך כלא-היה. מיד נשכחו כל צרותיה, מסעותיה, מכאוביה – כזה היה לומין: מספיק משפט אחד שלילית שמעה והיא נמסה לתוך חזהו המתוח והנעים. שניהם הביטו בכוכבים הרחוקים, בממלכי-הלכת שבאופק: באנטארס ובנורט. היה ניתן לראות מנקודת התצפית החבויה שלהם את שאר המלכים שבממלכות נפגשים, משוחחים, רצים, אוכלים, מתווכחים – כך, בכל מעשיהם, באשר הם. אז לפתע פתאום, בלהט של הרגע, למרות הידיעה שאסור היה להם: לילית התקרבה אל פניו והסתכלה אליו עמוק אל תוך עיניו הזוהרות. היא ידעה, שאיש לא יכול לעמוד במבטה הזאבי, במיוחד לא לומין. שכן, בעבר הלא רחוק אבל קדום ביותר שלהם, הם נתפסו כמעשי שטות של מתבגרים בעת ירח מלא יחד. אבל ברגע האחרון הוריהם גילו את מחבואם ועצרו אותם, לפני שיהיה מאוחר מדי. לילית היתה ידועה בשל יופיה הבלתי-ניתן לערעור, ככזה שמפתה כל גבר ומפיל ארצה כל אישה. בשל חיצוניותה האנושית בשילוב תכונותיה הזאביות היא היתה מלכת הפרא. בכל אשר הלכה. בכל שאגה, בכל מבט, בכל צעד: אף יצור-לכת – מכל כוכב- לא היה מסוגל לעמוד בפניה או להתנגד. מבט אחד של עיניה הספיק, כדי לקבל את אשר רצתה. אך הפעם, אין זה היה רגע של חולשה או של תרמית בשל פלירטוט גחמתי. אלא זה היה רגע של אהבה טהורה, שספק ואם היתה מחכה בשנית, כנראה שלא היו נפגשים יותר.
מקום מפגשם היה מקום שאין שני לו באף יבשת, איזור או כוכב אחר בגלקסיה: ברגע ששני יצורים מכוכב-לכת אחר נפגשים, גם אם כמו במקרה שלנו מקטבים שונים של אותו כוכב, בנקודת האגם הזו "הארכנה נוקטורנום" ומממשים את אהבתם, המקום עצמו נעלם כלא-היה. אך לא רק, כי אם קורה דבר מופלא: יצורי-הפֵיוֹנִּים מגיחים. כגחליליות של לילות-השחר הזוהרות מבעד לכל פינה, מגיעים "פיונים" – אלו יצורי יער, זוהר, דמעות ונשימה – שטווים במלאכת תוויה בלתי-רגילה ומיוחדת, זן חדש של בריאה. כתופרת השוקדת על בגדי הנשף וכחייט המתאים את בגדי החתן למבוקש, כך הפֵיוֹנִּים פועלים. כתודעה אבודה המבקשת להיווצר מחדש, הקורעת את עורה מבעד לאדמה, הדומעת מתוך גרגירי האבק האפלולי של נסורת הירח, הנוסכת צביון חדש של מטאמורפוזיס קדום. החודר אל תוך נבכי הנשימה, העמוקים ביותר, הגבוהים ביותר והטהורים ביותר.

רגע זה, שהעיר את מלאכת הפֵיוֹנִּים ערער את כל סדקי ליבות כוכבי-הלכת וסלל שובל חדש של ניצוצות, ברקים, אור ואפילה: זהו הרגע שבו כל פֵיוֹן של אש, אדמה, אוויר ומים התגלמו כאבוקה אחת ופיסלו מאהבתם העמוקה והאנושית של הזאבה לילית והנץ צחור השמים לומין את דמותו של דקריאון. הלא הוא הפניקס, עוף החול, המיתולוגי.

מלאכת הפֵיוֹנִּים באה אל קיצה, שכן הם מגיחים ממקום מחבואם, ואחראים בעקר על שמירת האיזון, היופי, האסתטיקה וההרמוניה בכוכבי-הלכת. מפגש אסור מעין זה של היום והלילה, לילית הזאבה ולומין הנץ, היה מחייב התערבותם של הפֵיוֹנִּים. כדי שלא יפער בולען עצום מדי ויגרום לקריסת כל אדמת הפטוס/אקטוס. הפֵיוֹנִּים הגנו על מקור האגם שלא יבלע את כל מה שמסביבו ויסיים את עידנו מוקדם למדי. כתזכורת לכוכב לכת ההופך לחור שחור. הפֵיוֹנִּים זיהו את המתרחש ואיפשרו תהליך קסום של בריאה מחדש, יופי אחר, המזכירה שבילי-זהב ואלו המדגישים את סדקי האור הבלתי-נראים השוכנים עמוק באדמה. בקרקעית ובנבכי הנשמה של כל אהבה טהורה ותשוקה אסורה.

רגע מיוחד מעין זה היה בלתי רגיל. כל סדק שנפער באדמת סרגון, כל רסיס של דמעה מכוכב נורט, כל הבהוב של להבה מכוכב אנטארס וכל התשוקה הפראית של בני הירח, משני קצוות של כוכב הפטוס ואקטוס: חשו בתנודות המונמנטליות והאימתניות של רגע האיחוד הבלתי-רגיל. שכן, רגע הלידה של דקריאון, כראשית המיתולוגיה המפוארת שלו, הסתיים במסע המשותף של הוריו האנושיים, לילית ולומין, בדמותם כבני-אדם.

אך מסעו הרוחני כיצור מיתי ממלכתי ואבירי, רק החל.
שם,
במעמקי היכל האש,
מתחת לדמעותיה של קאירה,
ב"אגם האור והדמעות של אוויר הלילה הנסתר:
LACUS ARCANUM Phos NOCTURNUM".

בבוקר המחרת התעוררה לילית. שוב, בדמותה האנושית. תמהה על אשר היא מרגישה כעת. היא שפשפה את עיניה וראתה אור בוהק באופק. היא הביטה מטה וראתה את עצמה כצפה באוויר, בתחושה שהכל מסביבה שקוף, כרוח מעל המים. היא זיהתה את מיקומה מעל אגם הדמעות הנסתר והחלה לחוש בכבדות. אותה תחושה שהעבירה אותה כל המסע מצאתה מביתה ושהביא אותה למפגש עם אהובה. היא נזכרה על קורותיה, כל אותו הלילה, שפגשה בנץ צחור השמים. היא נזכרה במפגשם הארוך. אך הרגישה מבולבלת. בתחושה אפופה ועמוקה ומעט מטושטשת הביטה לילית מעלה, שרק אור בוהק עצום ואדיר מימדים כיסה את כיפת השמים, הניחה ידה על ליבה ואמרה: "יודעת אני, כי בקרתני בפעם האחרונה, לפני שלא אראה אותך שוב, אהובי". לילית רכנה מבטה ורגליה לעבר השתקפותה שבאגם הדמעות, כחצויה בין האור והזוהר הלילי, שכבר נס הרחק מדמותה הזאבית והביטה:
שם,
במעמקי היכל האש,
מתחת לדמעותיה של קאירה,
ב"אגם האור והדמעות של אוויר הלילה הנסתר:
LACUS ARCANUM Phos NOCTURNUM".