כרך ד', פרק: "נבואת אור השחר" – יסוד האדמה | על-פי "סירנת הפיונים: פיונון לומוס פרופית'יאה"\מאת: צור עיטם עמיחי
מרחבי-אינסוף
שועטים לחשוף,
מסילות ומעברים בין הגרגירים,
תנודות וצעדים מתנועעים ונמתחים.
אוויר בין החולות,
רוחות מסתובבות,
דרכים נפערים מן הקולות,
אקו ממרחקים נשמעים כמסילות.
השתוממות של רגע,
בעיתים של תחושה,
עידנים נמסרים ונעצרים לשניה,
זמן ברגעים מתברר כשנים –
עידנים ממשיכים, עוצרים ומתהווים,
מתהלכים ברסיסים, כשברי קדימונים.
מסרים נחשפים מבין האבוקים,
שרים כסירנות ומצלולי הסלעים –
לעולם שוצפים, מתמוססים,
ועד עזובים, כ'אזובי-החופים'.
שימעו הסודות והצפנים,
כחלומות נפרצים,
אלו המילים, שבין הגלמים מתגלמים:
"האדם כגולם בכור, מוחשי וגשמי,
לוחם עירום, ראשוני כחומר גולמי,
אביר האור, כתזכורת קדומה, לאיחוד חלומי –
דקיראון מן האפר מתנוסס, כנפיו נוסק ונושק בקסמו העולמי.
התפוררות קומתו תחייה נשמתו,
התבוססות אינה שווא.
אך העפר לתחייה תקוממך,
אנו הפיונים נעביר את זו הבשורה:
כנבואת-פרא מורים חובתו ונהפוך תקומתו,
עם אור-השחר, מנבאים את עוף החול, בתצורתו הגשמית,
נישא הוא באור השלהבת, נוצר כתמיד מן האפר והעפר של הלילית.
זוהר כרסיסי האור הנסתר מעל המים,
מן החושך יזרח ויתהדר, יתעלה כנשמת הפרא בן-ליל".
תגובות (0)