כרך ד', פרק: מבואת ארבעת המלכים | שער קוסמולוגי ולידת עוף החול כגולם אדם\מאת: צור עיטם עמיחי

השחר מפציע,
וברקיע ואור.
בפתחה, במפתיע
אל האדמה: בור.
התפוררות התשוקה,
נמסה ודועכת.

היום והלילה, אחד הם.
זוהי התגלמות האודם, הטופז והצחור,
חמה מלטפת, מבין העלטה לשניהם,
חדירה, כאב, מאבק בנשימה זועקת לבעור.

תפארת מגולפת, מפוסלת כמלאכת אומן,
מתנסה בתעופה ראשונה, אך מתפוררת עם הזמן.
מתוך היממה והלילה השחור,
נוסק בכנפיו ונושק לאחור,
נוסק בקריסה מהבהב כזרקור.
הד ורוח של התגלמות שור פראי ומלכותי,
צליל של און כמלכות של אוליקורן בראשיתי,
מצלול החיים, התודעה והנצח היבשתי,
נמטר, כגון קדום קומתי ומפואר, כארכיאופטריקס סמכותי.

"זהו הפניקס הראשון, עוף החול, יציר כפיהם של הפיונים:
עבודת קודש הוא, לידה מפוארת בכורה ובתולית של הראשונים.
נוסק הוא אל על,
אך מתפורר כעפר –
אל האפר נשבר,
מהדהד מאיזון שמופר".

מן הצל המדהד את הנסיון הראשון להוליד,
הפיונים רוקמים וקורמים עור וגידים ושלד אחיד שהגליד.
נסיון שני, שנראה כמוצלח,
מתרומם הוא לאט, כגון מפולח,
פורש הוא כנף וקם באחת.
אך בשנית נכשל. כאב שהושחת.
אז מבינים הפיונים:
דרושה חדירה חסינה,
גלופה כתפארת, במבואת הארכנה.
"אגם אור הדמעות של אוויר הלילה:
LACUS ARCANUM PHOS NOCTURNUM.
ממלכת הנסתר: מפגישה אוצרות קסומים,
כשביל הזהב, עידן יצוק: המפגיש גורלות עצומים.
מואר וערפילי, רחוק ואצילי.
שער למטאמורפוזיס המקיים איחוד גורלי.

קונסטלציית העקרב, נפערת ונבקעת.
חדורת מאמץ המשימה להשלים ולמנוע מובלעת.
אורו של הנץ, כצחור בשמים:
זוהרו מסמה, אך נשכח ברקיע.
דמותה של לילית, כפרא ליילי:
גבורתה כקורבן, מסעה הסתיים כמריע.

אהבה חדורת חושניות,
דואלית של שני קטבים,
גלופה מן האש ותזכורת לצבעוניות,
הסדקים נפרמים, מעמקי האודם הצחור,
הפיונים, כטווי הפגמים, רוקמים אסורים הם לשבור.

שיניות הירח מתעתעת עד עמקי,
שני קטבים הנפגשים לעלמי,
קרובים זה אל זו מאי-פעם,
יממה אחת משכינה לעידן,
ליל אחרון כגורל ראשון.

הגולם הבכור, כיציר נברא גלום בתפארת,
האדם, גלגולו הראשון של עוף החול, בתצורתו הנשגבת.
מעיד על צביון גורלי של לידה וגבורה,
במרכז הרקיע – שם בצביונו התהווה:
היכל האש – מרכז "אגם אור הדמעות של אוויר הלילה:
LACUS ARCANUM PHOS NOCTURNUM.

נקודת מפגש של מבואת העיטם,
גולם קדום ומפואר של שערי ארבעת המלכים, נישא ומורם.
מלאכת הפיונים תמה אל קיצה,
מלאכת התוויה המתישה כעת הושלמה:
דקריאון, עוף החול,
הוא הפניקס הראשון.
חבוי בכח אצילי תודעתי,
נראה כאדם בצביון מסורתי,
אך מטאמורפוזיס גלום בו, כשנהב פנימי,
ברגע המלכות יפער פאר גבורה אצילית,
אביר הדמעות ואש הבתולין הוא נקרא:
מתחיל הוא מסע כאדם, מראשוני הלכתיים,
אך טמונים בו הכוחות הנצחיים הליליים.