בני יחידי אשר אהבתי

ניחוח הלחם ממלא את חלל האוהל.
"תסתכל לי בעיניים! אני רוצה לשמוע ממך את האמת על מה שקרה במסע שלכם", היא מבקשת לאלץ אותו להתעמת עם האמת. מבלי משים הוא מניח את הפת הנגוסה למחצה בתוך קערית שמן-הזית. חריץ הגבינה הטריה, העגבניות, המלפפונים, הפלפלים והבצלים שחתכה למענו נותרים מיותמים כשהוא מרים את עיניו השחורות השקועות עמוק בתוך הבארות שהשנים חרצו ומפנה אותן אליה. היא לא רואה בהן דבר מלבד לֵאוּת של שֵׂיבָה שניזונה מלשד החיים של האיש שלה. לובן ארוך מעטר את הפדחת. הזקן מתאחה עם צחור הכתונת שכיבסה למענו. היא מתבוננת בפניו, מבקשת אותות של יופי באיש שבו התאהבה אז. רק זיכרון קלוש של שיכרון נובט בה כשהיא מתבוננת בשפתיו.
"כבר אמרתי לָךְ! אלוהים ציווה עלי לקחת אותו אתי כדי ששנינו נקריב לו קרבן על פסגת אחד ההרים. הלכנו שלושה ימים עד שהגענו למרגלות הר המוריה. טיפסנו עד לשיא והקמנו מזבח. אלוהים שלח לנו איל שנלכד בסבך. צדנו אותו והעלינו קורבן". אוזניה הכרויות קולטות שמץ של קוצר-רוח והיא יודעת שהוא מייחל בכל-מאודו שכבר תניח לזה.
"אני לא מאמינה לך! אתה שקרן מוּעָד ופחדן גדול עוד יותר. כבר שכחת איך הצגת אותי כאחותך כשירדנו למצריים בגלל הרעב, חָרֵד על חייך ומפקיר אותי להיות מצע לפורקנם של השרים בבית המלוכה ולא היה אכפת לך לשים מכשול בפני מארחיך הנדיבים שסימאת את עיניהם בכחש. אלמלי הייתי עקרה כבר הייתי יולדת איזה פרעה ממזר. כשנוכחת לדעת שהתרגיל משתלם כי יצאת משם ברכוש גדול, חזרת עליו עם אבימלך מלך גרר וכדי לצאת מזה בשן ועין הוספת כזב על שקר וסיפרת לו שאני אחותך למחצה, וגם מהפרשה הזאת יצאת עשיר. במשך כל השבוע שבו נעדרתם הלב לא נתן לי מנוחה. תחושת בטן לחשה לי שמשהו איום עומד לקרות לילד האחד והיחיד שנולד לי בנס. תגיד – האם טרחת בכלל להעיף בו מבט, לראות איך מאז שחזרתם הוא מסתובב מפה לשם כאילו השתגע? נסית לדבר אתו? להסביר לו משהו שחשוב שיידע? אני שואלת כי כשאני מדברת אליו הוא לא מגיב, כאילו הזהרת אותו לא להגיד מילה לאימא, אבל מה שהוא קובר ביום יוצא בלילה. אתה מניח ראש על הכר, נרדם כמו מת ולא מתעורר לקול הצרחות שלו. שאלתי את הנערים שהלכו אתכם מה קרה לילד. הם אמרו שכשהגעתם להר אמרת להם לחכות לכם למטה עד שתחזרו ורק שניכם עליתם כשאתם סוחבים את העצים לעולה על הגב". היא מרגישה איך גרונה נצרב מהמלים שיוצאות לה רותחות ישר מהבטן.
"איפה את מוצאת פה מילה אחת של שקר?" הוא משיב בשלווה של רמאים.
"במלים החסרות. את החלק הכי חשוב בחרת להשמיט – את הסיבה לזה שהבן היקר שלך נתן הלילה סוף סוף מלים לצעקות שלו. כשאתה נחרת כמו חזיר הוא זעק שוב ושוב:
'הצילו! אני נשרף!' קמתי אליו, טלטלתי אותו בניסיון להציל אותו מהסיוט אבל לא הצלחתי להעיר אותו. בבוקר סיפרתי לו. שאלתי אם יש לזה קשר למה שקרה על הר המוריה. בפעם הראשונה הוא פתח את הפה השותק שלו."
"מה הוא אמר?" היא מבחינה בַּקמטים לאורך המצח, בגבות המבקשות להיפגש מעל גשר האף. הקול שלו איבד את האומץ.
"אני רוצה לשמוע את זה במלים ברורות ממך!"
"את חושבת שהיה לי קל?!" המנעד שלו מתרומם פתאום, נהיה דק וניחר. "אבל זה היה ציווי אלוהי ולא הייתה לי ברירה. הוא נגלה אלי ואמר לי:
'קח לך את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעליהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר לך'.
את חייבת להבין – אלוהים חזר והבטיח לי שירבה את זרעי כחול אשר על שפת הים, אז במקום כלשהו בתוכי היה לי ביטחון שהוא רק רוצה לנסות אותי וצדקתי. החזרתי לך את הילד בריא ושלם. אני לא מבין מה את רוצה ממני!" היא שומעת את הצלילים הנוחתים שוב על הקרקע הבטוחה.
"ומה עם הנפש?! נסית לדמיין לעצמך איך מרגיש ילד שאבא שלו עוקד אותו על המזבח ומניף עליו מאכלת?! איך הוא אמור להמשיך לחיות כשמכל האנשים דווקא אבא שלו שאמור להגן עליו עומד לשחוט אותו?! ומה דעתך על הרעיון שהכוונה האלוהית הייתה שישמעאל, ולא יצחק, יביא לך את ריבוא רבבות הצאצאים שהבטיח לך? אני לא רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה אילוּ זאת הייתה כוונה אלוהית אמיתית! מזוויע אותי לחשוב על זה, אבל אני בטוחה שהיית שוחט אותו בלי להניד עפעף, כי אלוהים שלך צווה עליך. אין לך שום בעיה להרוג את הילדים שלך! כבר ראינו איך לא היססת לשלוח את ישמעאל למות במדבר רק בגלל שאני דרשתי ממך, ואני לא אלוהים! אתם הגברים, בסך-הכול באים עלינו, מתענגים כמה דקות וזהו. אתם לא נושאים את הילד שלכם תשעה חודשים בבטן, לא יולדים אותו, לא מינקים אותו, לא מגדלים ודואגים לו אבל הוא שלכם. אנחנו רק הטבון והאהבה שהילד זקוק להם כדי לגדול ולהתפתח כדי שיתבגר ויביא לכם את הצאצאים שאתם מייחלים להם, אבל מה שבא בקלות, לא קשה לוותר עליו. גם הילדים שלכם הם לא יותר מאשר מכשירים להגשמת שאיפות של טירוף!" קולה שהתחיל לדבר בשקט מְכוּוָן הולך ומתגבר עליה עד שהוא הופך לזעקה שנשברת ביפחה בלתי נשלטת. הוא ממתין בסבלנות עד שהקולות שוככים, מנסה לדבר אל לבה בהיגיון –
"אין לָךְ מושג כמה את טועה. את באמת מאמינה שאני לא אוהב אותו? אפילו אלוהים, שהוא בוחן כליות-ולב, הדגיש בציווי שלו את אהבתי אליו ואת העובדה שהוא בני היחידי, והתעלם מישמעאל. את בטוחה שניסיתי להסתיר ממך פשע נורא שהייתי נכון לבצע, אבל האמת היא שרציתי לחסוך ממך את הכאב האיום שידעתי שלא תוכלי לעמוד בו. תראי איך עצם האפשרות של הקרבתו מטלטלת אותך גם אם חזר אליך חי. את לא מבינה שלא אָת ולא יצחק אלא אני עצמי הוא המכשיר שאלוהים בחר בו להגשים תוכניות שלו שאין לי מושג עליהן. הוא כרת אתי ברית שמחייבת אותי להישמע לכל ציווי שלו. ביני ובין אלוהים אין שום מקום לאהבה, רק ליראה ולקבלה גמורה, ללא תנאי, כולל מה שנראה לעין אנושית כגחמה של טירוף".
"אני לא מבינה על מה ההתעקשות שלך להיות נכון לשחוט את הבן היחיד שניתן לך רק כדי לעמוד בניסיון האלוהי, כאילו אם לא תעמוד בו יימנעו ממך צאצאים. הלא ההיסטוריה של בני-האנוש רצופה כישלונות בכל מבחן אלוהי – החל מאדם וחווה שאכלו מהפרי שאלוהים אסר עליהם. כל צאצאיהם הושמדו, אמנם, במבול בגלל שהיו חטאים, להוציא צדיק אחד שגם מחלציו יצאו דורות מסואבים, כפי שיעיד החורבן של סדום ועמורה. ואם כבר מדברים על האחיין שלך, לוט, מה הסיפור על הבנות שלו ששכבו אתו כאילו הוא הגבר היחיד שנותר על פני האדמה? מה, הן שכחו שסדום ועמורה לא היו כל העולם? שיש להן דוד שלא לא חי בגפו ויכול לעזור בשידוך?" היא מתריסה, מבינה פתאום את חוסר התוחלת במלחמתה בכוח בלתי מנוצח שנשגב מבינתה.
"כשאלוהים ציווה עלי לעזוב את ביתי ומשפחתי ואת ארצי, לבטוח בו וללכת למקום זר לי לחלוטין ולהתחיל את חיי מבראשית, הוא נתן לי הבטחה במלים האלה:
'אעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאור ונברכו בך כל משפחות האדמה'.
אני מאמין שהוא התכוון לכך שאם אעמוד בכל המבחנים הקשים, העם שיֵצֵא מחלצי, בעזרתך, רעייתי האהובה, יהיה מופת לכל העמים. אני מקווה שאת מצליחה להבין את גודל הבשורה. ועכשיו, נראה לי שלא נשאר עוד שום סוד בינך וביני". הוא חותם בנימה שאין בה שום מקום לתגובה.

כשהוא פורש ממנה, מותיר את המזון שהניחה לפניו, היא מרגישה בכל עוצמת נשיותה ואימהותה את הסירוב להבין מה שניסה להסביר לה, רואה איך קרני החזון שאמור להתגשם בריבוא הדורות שיבואו אחריו מסנוורות את עיני לבו לסבל שמתחולל ממש לנגד עיניו ואז, מעומק צדקנותה היא רואה את עצמה שולחת אותו לשכב עם אמתה הגר כדי שתלד את הילד שרחמה ממאנת להעניק לו, את הקנאה הצורבת שניצתת בה כשהיא חוזה בבטן המתקמרת שבה צומח הילד הזר ואת החרטה על המעשה הנמהר. היא נזכרת איך התעמרה בה בתקווה שתפיל את וולדה עד שברחה ממנה למדבר, ואיך נעור בה פחד בכל פעם שראתה את יצחק וישמעאל משחקים יחד בשל הידיעה שהבכור שביניהם יירש את אברהם, ואיך העלה בה החשש הזה דרישה שאינה משתמעת לשני פנים מאביו שישלח אותו למות במדבר. היא מבינה בפעם הראשונה שהאיסור לשלוח ילד למיתה לא חל רק על הילד הפרטי שלה כי לכל ילד יש אֵם, גם אם היא בסך הכול שפחה, ותובנה מפציעה בה, שהניסיון האלוהי של הקרבת יצחק נועד, בעצם, לפקוח את עיניה.