ילדה טובה

"אימא, תראי מה מצאתי בשדה", הוא מושיט לי בהתרגשות אגודה של פֵּרות צהבהבים כמו תאנים קטנות מעוטרות בזר של עלים כהים, גדולים, בוהקים, אחוזים בשורש שיפודי שמעורר בגופי זרמים שכבר חשבתי שהצלחתי להרגיע.

ראובן, היחידי בעולם שרואה לי לתוך הלב, פרי אהבה שאולה. בזכותו יכולתי לזקוף את ראשי בפעם הראשונה בחיי.

"תאכלי את הפֵרות ושוב תוכלי ללדת", הוא מנסה לשמח אותי, שוכח שבשביל ילדים אני לא צריכה דוּדָאִים, נחוץ לי הגבר שלי.

כשנולד לא הפסיק לבכות. לא היה לי יום ולא לילה. הצרחות שלו הפריעו לכולם לישון. "איזו אימא גרועה", הלחישות היו משתרכות אחרַי כמו שובל. דאגתי לו, ידעתי שאם הוא בוכה סימן שמשהו מציק לו. לא ידעתי מה.
"זה העונש שלך על שגם את בכית כל הזמן כשהיית תינוקת. עכשיו תביני סוף-סוף מה אני עברתי איתך!" אמא שלי הייתה מנסחת במלים את צורת העונש שידעתי שמגיע לי על הלידה הקשה שהייתה לה כשהתקשיתי לצאת לה מהרחם וכמעט גרמתי למותה, על הסירוב לינוק משדיה ועל הבכי הבלתי פוסק. מאז שאני זוכרת את עצמי היה לוחש לי קול שאם אעצור את הבכי, אפילו כשכואב מאד, אולי ייסָלַח לי. את הכעס, העלבון, הקנאה והחֶרְפָּה למדתי לשמור עמוק בבטן, שאף אחד לא ישער את קיומם. מרגע שהפכתי להיות אשתו של יעקב הם מחממים את הילדים שהוא זורע בתוכי, מעצבים אותם לפני שהם יוצאים מתוכי אל העולם. הדמעות שלימדתי את עצמי לסכור ממסכות לי על העיניים ואני רואה מטושטש.
כשגדלתי קצת ואבא היה שולח אותי לרעות את העדר, הרועים היו לועגים לי ומסרבים לגולל בשבילי את האבן מפי הבאר וכשהצאן היה חוזר לדיר, היה מתנפל על השקתות, אבל זה לא היה העיקר. בגלל העיניים המצועפות לפעמים היה הולך לי גדי לאיבוד. אבא היה משתולל מזעם. לבסוף העביר את המשימה לרחל, אחותי הצעירה, ואותי השאיר בבית לעבוד עם הנשים. מרוב השתדלות להיות בסדר היו נופלים לי כלים מהידיים ונשברים.
"עם ידיים שמאליות כמו שלך איזה גבר ירצה להתחתן איתך?" אימא הייתה מעודדת אותי בדרכה, בטוחה שגערות ומניעת אהבה הן הדרך הבטוחה לשיפור. האמנתי לה, לאו-דווקא בגלל הידיים שבגדו בי אלא מפני שאיש מעולם לא בא אל אבי לבקש את ידי. כשנולד לי ראובן החלטתי להעניק לו את כל האהבה שהתחבאה עמוק בלב שלי ולא העזה לצאת מחשש שתחטוף בעיטות. היא נבעה משדיי יחד עם החלב. לא היססתי לערסל אותו בזרועותיי במשך כל הזמן שנדרש, לא משנה מה לחשו הלשונות הרעות.

בקושי אני מספיקה להכניס את הדודאים אל-תוך האוהל והנה אחותי באה אלי.
"תני נא לי מדודאי בנך", היא מבקשת. בקול שלה אני שומעת תערובת של תחינה ותביעה, חושבת איך, לעזאזל, נודע לה ונזכרת שבמשפחה שלנו יש ציפור סודית שלוחשת על כל אוזן.

רחל – מרגע שבאה לעולם האירה אותו ביופייה ובחוכמתה, מנכסת לעצמה גם את האור המועט ששלחו לעברי קרניים חיוורות. היא הפכה לחלק בלתי-נפרד מחיי, מבליטה לעין-כול את חולשותיי וכשלוני כמו שמש ביום בהיר שאין ממנה מפלט.

האירוע האחד שבו זכיתי להיות רחל התרחש בחשכה, כשהוכנסתי לאוהל במקומה. לא הייתי זקוקה לעיניים. נחירי ראו את התערובת המשכרת של ניחוח כבשים, שדה וזיעה גברית שאין לטעות בה. מגע עורו ושפתיו עוררו לחיים כל פיסה בגופי העירום. כשמילא את תוכי, הכאב הרגעי נבלע בעונג לא מוכר שתשוקה לא ממומשת לא יכלה אפילו לדמיין את אפס קצהו וכל אותו הלילה הייתי נכבשת בהדרגה עד לפסגה ומתפוצצת לרסיסים. הלילה ההוא היה נטול זמן. מדי פעם גל של פחד מפני הבוקר שטף אותי. הסגתי אותו אל מעבר לעונג שהולידה הערגה הלא נדלית שנאגרה בגבר הזה במשך שבע שנים של סבלנות. ידעתי שעם שחר אחזור להיות לאה אבל עד שהוא יפציע הייתי נחושה לשכוח את עצמי.

ברגע שעבר את הסף מובל בידי אחותי והציג את עצמו בפני אבי כאחיינו, נימת קולו נִגְנָה דרכי כאילו הייתי חליל, הציתה בי אש ששרפה אותי מבפנים. בעיני הדלוקות הבחנתי במבטים שלהם. הפכתי את האש לגחלים לוחשות וטמנתי בטבון שלי.

בכל הלילות שבאו אחרי הלילה שבו הייתי אהובתו של האיש שאהבתי, שימשתי תחליף למשאת נפשו, עד שנשא אותה. שום אישה לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על התקווה להיות נאהבת, גם אם היא יודעת שזרע אנשים לא תמיד מתובל באהבה. בשנים הראשונות רחל הייתה מעודדת אותו, מתוך רחמים עלי, לבקר באוהלי מדי פעם. משנוכחה לדעת שכל ביקור כזה מניב בי עוד ילד בעוד רחמה נותרת בריקנותה, מנעה אותו ממני. עכשיו היא עומדת מולי ומתחננת למתת האחת שתבטל את יתרוני עליה. כמה הייתי רוצה לסחור איתה במחיר הוגן – אהבה תמורת ילדים, אבל אני זוכרת שאלוהים לא ברא אותי להיות נאהבת. הדודאים שמורים אצלי ללא כל תכלית ואני יודעת שאם אתן לה אותם יהפכו פרותיהם להיות ברחמה פרי של אהבה . קול מעומק הטבון לוחש לי לחשוב על טובתי ועל טובת ילדי ולסרב לה, אבל השורש שעורר בי את הערגות הישנות זועק בתוכי להיות אתו בכל תנאי, ולו רק ללילה אחד.
מודעת למחיר הנורא, הילדה הטובה שבתוכי נעתרת.