כפית סוכר

במטוס, בדרכה הארוכה בחזרה ללוס-אנג'לס, היא מנסה להתנחם בשמפניה שהגישה לה הדיילת, מדמה אותה ואת הירוקי, הַמַּלְאָך שהופקד עליה מטעם החברה ודאג למלא כל גחמה שלה בחביבות רשמית שלא הסגירוה שום רמז למורת רוח מרגע שנחתה בטוקיו שלושה ימים קודם, מקישים כוסיות סאקי חם לפרידה, תוהה אם יכול היה להיות לסיפור הזה סוף מתוק.
*
הם ממתינים עם עוד שני אנשים שהגיעו לפניהם מתחת לגג פגודה שנתמך בארבעה עמודי עץ. היא מחקה כל קידה שמופנית לעברה, לא יודעת אם זה בגדר הנימוס להפנות אליהם מבטים ישירים.
הירוקי במכנסי בד כחולים וסוודר לבן שצווארון בצבע בז' מציץ מתוכו, במקום החליפה המעונבת שנדמתה בעיניה לחלק בלתי נפרד ממנו. כששאלה אותו איך נהוג להתלבש ענה – "פשוט". היא בירכה את האינטואיציה שהביאה אותה לתחוב למזוודה ברגע האחרון עם החליפות הייצוגיות שמלה בגוונים של צהוב וחום בהיר והיא רכוסה בכפתורים שחורים מגובה ברכיה עד למפתח הצוואר.
שלושת הגברים מקיימים ביניהם דיון קצר. הירוקי מסביר לה שהם קבעו את סדר הכניסה לבית.
"מרגע שנחתת, את מחלקת את כל זמנך בין משרדי החברה והמלון שכולו מעוצב ומתוכנן לרווחת תיירים ואנשי עסקים מערביים, מתנייעת במוניות מכאן לשם. השתתפות בטקס-תה יפני מסורתי היא הזדמנות נדירה בשבילך לחוות את הייחוד של התרבות שלנו", אמר לה במהלך הנסיעה לכאן, מנסה לעורר בה התלהבות. היא הבינה שמצופה ממנה להיות אסירת תודה על המחווה של החברה המארחת שהוענקה לה לרגל החתימה על הסכם-השותפות למרות שבינה ובינה, קשה היה לה להבין בשביל מה צריך לעשות טקס שלם משתיית ספל תה. 'בסך הכול מדובר בבחירת שקית המכילה את התערובת החביבה עליך, הכנסתה לספל ומילויו במים רותחים ולאחר המתנה של כמה דקות את לוגמת ממנו תוך שיחת רעים או עבודה מול מסך'.
מסביב גן מרוצף חצץ ומחטי-אורן יבשים שסלעים שחורים מפוזרים עליו באקראי. ביניהם נטועים עצים שנראים כמו מקבצי פטריות שמתפצלות מתוך הגזעים. פה-ושם משולבת בתוך הירוק פריחה בלבן או בוורוד בוהק. הכול מאורגן באי-סדר מופתי. הדממה משלימה את התמונה במשב קל של קרירות, ציוצי ציפורים ופכפוך שמפלס את דרכו בין חלוקי-נחל.
אחרי שלושה ימים של מאמץ קדחתני, משהו בהמתנה הזאת בתוך השקט מחדד בה את החושים והיא שמה לב שבפעם הראשונה מאז ילדותה אין בה שום מחשבה, רק קשב בעיניים, באוזניים ובעור. היא לא מייחלת לדבר.

לאחר משך-נטול-זמן מופיע המארח. כולם קדים לו עמוקות. הוא מזמין אותם במחוות יד לבוא אחריו.
הם פוסעים בזה אחר זה בהליכה מדיטטיבית לעבר מבנה עץ קטן מכוסה גג משופע שמסתיר את חציו העליון. המשעול עשוי בולי עץ שחורים בגדלים שונים מנומרים בכתמי טחב ירוקים שמונחים באופן פתלתל במרחקים של צעד זה מזה. כשהיא מעיפה מבטים לצדדים היא שמה לב שהענפים פונים כולם למעלה. הרבדים ההולכים ומתרחקים של המרחב גלויים לעין והם מתקרבים אליה בהדרגה ככל שהיא מתקדמת. 'משונה, מעולם לא התבוננתי כך בכל פרט בדרך. בדרך-כלל אני ממוקדת מטרה ומזיזה הצידה כל מה שיכול להסיח את דעתי', עוברת בה תהיה.
כולם משילים את נעליהם לפני הדלת הפתוחה ומתכופפים כדי לעבור דרך פתח שגובהו כמטר ולמצוא את עצמם בתוך מבואה המיועדת להכנת התה. על מדף מונחים עלִיִים ומכתשים, מכלי זכוכית שבתוכם עלים בגוונים שונים וערכות של ספלי תה. מצקות בשלל גדלים תלויות על הקיר. על הרצפה עומד אגן מים צלולים. הרחש העדין של הנוזל הרותח בקומקום מתלווה לצליל טפיפות הרגלים.
גדלו של חדר התה כשלושה מטרים רבועים. חלונות קטנים מוצללים על ידי הגג ממוקמים בחלקו העליון של אחד הקירות. ברגע הראשון האפלוליות מקשה עליה להבחין בפרטים. רק כפות הרגלים חשות בחספוס של מחצלת הטָטָאמִי. כשהעיניים מתרגלות להסתפק באור המועט, שולחן נמוך תופס חלק ניכר מהחלל. מסביבו מונחות חמש כריות. הקירות חפים מכל קישוט, לבד מאחד שבו שקועה גומחה. במרכזה תלוי ציור קליגרפי שחור על בד לבן. בצידו השמאלי מוצב כלי גבוה עשוי קנה במבוק ובו ענף יחיד פורח בסגול. כל אורח נעצר לפניה וקד עמוקות.
תחושה קלסטרופובית הולכת וכובשת אותה ודחף שקשה לה לכבוש קורא לה לברוח למקום שניתן לנשום בו בחופשיות.
כשכולם ישובים על הכריות המארח נכנס, מניח קומקום שחור עשוי ברזל יצוק על תחתית עגולה מִקָּש ומתיישב במקומו. הוא פונה אליה באנגלית ובמבטא יפני שצליל ה'L' מתחלף בו ב'R' רכה מברך אותה על שהיא מכבדת בנוכחותה את הטקס. הוא ממשיך ומסביר לה שמאחר שמקור טקס-התה הוא במסורת הזֶן-בודהיזם, הם יקדישו את המפגש למָאצ'וּאוֹ בָּאשׁוֹ, המשורר הגדול בן המאה ה-17, שבילה את רוב שנותיו בנדודים שכל תכליתם התבוננות בטבע. הוא כתב יומני מסע ששיבץ בהם כמו אגלי-טל שירי הַיִיקוּ שכתב בהשראת רגעי חוויה.
"כדי שיהיה לך מושג במה מדובר", הוא אומר, "אתרגם לך שניים:

*
הדרך הזאת
שאיש לא הולך בה
ערביים של סתיו
*
חולה במסע –
חלומותי סובבים
על שדה שומם"

הוא חוזר פעמים על כל שיר, כאילו בקריאה הנוספת היא אמורה להבין משהו שהיה סתום בקריאה הראשונה.
"במהלך שתיית התה נקרא משיריו. סלחי לנו על שזה יהיה בשפת המקור. כדאי לך להקשיב ליופי שבצלילים ולמקצב של חמש-שבע-חמש הברות שמהן מורכב כל שיר".
הוא מוזג את התה בתשומת-לב מרובה לספלי קרמיקה בגוון כחלחל ומושיט אחד לכל אורח. הספלים שונים זה מזה בגודלם ואף אחד מהם לא ממש עגול. בשפת הספל שלה יש שבר קטן והיא צריכה להיזהר שלא יפצע את שפתיה. כולם אוחזים בספליהם. תחילה הם שואפים את הניחוח בהבעה של הנאה צרופה. נדמה לה שהאדים מטהרים את פניהם. כשהם לוגמים מן המשקה כאילו היה נקטר, התרוממות-רוח מתפשטת בכל החדר.
היא מקרבת את הספל אל פיה. הריח העולה ממנו מוזר. הנוזל כהה וצלול. כשהיא טועמת, מרירות בלתי נסבלת מתפשטת בחלל הפה שלה. היא כופה על עצמה להפעיל את שרירי הלוע ובולעת.
מה לעשות? הימנעות משתיית התה עד תומו תהיה עלבון בלתי נסלח למארח ומן הסתם גם לכלליו של הטקס. לו רק יכלה להמתיק את התרופה הייתה מסוגלת לעמוד בזה.
היא מקרבת את שפתיה לאזנו של הירוקי ושואלת בלחישה אם תוכל לבקש מן המארח סוכר. בהבעה אטומה הוא מניע את ראשו ימינה ושמאלה. כששירי ההייקו של באשו נקראים בין הגמיעות על פי סדר הישיבה, תשומת לבה מרוכזת כולה בהתגברות על הקבס שמטפס לה במעלה הושט והיא מתפללת שהאפלולית מצליחה להסתיר מהיושבים את הכיווץ במצחה ואת שרירי פניה המתקשחים.
בסיומו של הטקס, כשהיא מנסה לקום, הכאב בברכיה בלתי נסבל ופחד מפגיעה בלתי הפיכה משתלט עליה.
הם יושבים במונית. השתיקה של הירוקי מחרישה את קולות המנוע. הרכב עוצר בפתח המלון. היא ממתינה, לשווא, שיצא ויפתח לה את הדלת.