פתאום, ארי כבר לא הרגיש לבד. הוא לא היה עוד נגד עמו, אלא חלק ממנו. הוא הבין שהשנאה שצמחה בליבו לא נבעה מרוע, אלא מכאב ישן, עיוורון של שנים. מרוב שסבל – ליבו כהה לסבלם. עכשיו, כשנפקחו עיניו, הוא ראה אותם כפי שהם באמת: אחים, לא אויבים. מתוך החורבן הפרטי שלו – בקעה חמלה, וכוח עצום למסור את נפשו עבורם. לא כנקמה, אלא כגאולה. האור לא בא מבחוץ, אלא מבפנים.

מבעד לצללים – גאולה פרטית, גאולה כללית.

17/06/2025 47 צפיות אין תגובות
פתאום, ארי כבר לא הרגיש לבד. הוא לא היה עוד נגד עמו, אלא חלק ממנו. הוא הבין שהשנאה שצמחה בליבו לא נבעה מרוע, אלא מכאב ישן, עיוורון של שנים. מרוב שסבל – ליבו כהה לסבלם. עכשיו, כשנפקחו עיניו, הוא ראה אותם כפי שהם באמת: אחים, לא אויבים. מתוך החורבן הפרטי שלו – בקעה חמלה, וכוח עצום למסור את נפשו עבורם. לא כנקמה, אלא כגאולה. האור לא בא מבחוץ, אלא מבפנים.

סיפורו של ארי – חלק א'

תקרת הזכוכית/הנכות השקופה.

סיפורו של האיש הזה הוא מסע דק בין חושך לאור. שמו לא חשוב, אך נקרא לו ארי – רמז לעוצמה שקטה, כמוסה, שהעולם לא תמיד ידע לראות.

מילדותו המוקדמת, מצא עצמו ארי בתוך מערכת שלא הצליחה להבין את צרכיו. הוא הופרד בהחלטת פקידת ממסד בחתימה יבשה על טופס, מהאהבה הראשונית בחייו, אמו הביולוגית, בטרם היה עוד בן שנה.
במקום לסייע באמת ולדאוג שהאם מקבלת השגחה וסיוע להעניק לתינוק את צרכיו הבסיסיים שלעולם לא יוכל לחוות שוב. רוך, רגש חם, קבלת טעויות ומקום אחד בטוח בעולם גדול ומאיים.
הוא הרגיש שהעולם סגר עליו את הדלת ברגע שהיה זקוק לה להיפתח.
הוא עבר מסגרות שונות שניסו לתת לו מה שהוא צריך. אוכל, קורת גג, אבל את החסך המרכזי הוא מעולם לא הצליח לקבל. וככל שגדל הבין שככה חיים, כולם זרים. כולל המשפחה, שכלל לא גדל עימה.

הוא הגיע לגיל הבגרות עם נכות שקופה – כאב שאין לו סימן חיצוני, קושי שאינו מתועד במסמכים.
החיים הפכו למסע הישרדות שקט – מלא חרדה, מאבק פנימי, חיפוש אחר שייכות.

מול חברה שלא תמיד קולטת את מי שלא "משתלב", הלך ונסגר.
הוא הרגיש לפעמים דחוי, לא מובן, ולפעמים אפילו מיותר.
המערכת – במקום לסייע – השיבה אותו ריקם שוב ושוב, כאילו לא ראתה אותו כלל.

והוא כעס. לא בצעקות, אלא בתוכו. כאב שמבקש להבין למה.
למה דווקא הוא, ולמה כך.

ואז – קרה הלא צפוי.
העולם רעד.

אויב חיצוני תקף, המציאות התהפכה, פחד מילא את הרחובות.
אבל אצל ארי – קרה משהו אחר. הוא הרגיש סוג של שחרור.
לא שמחה לאיד, אלא הקלה עמומה: סוף סוף כולם מרגישים קצת מה שהוא נושא בתוכו כל השנים.

לרגע, הרגיש שהוא פחות לבד.
שמשהו עמוק קורה.
שהכול משתנה.

חלק ב': מתוך האפילה – נר ראשון של גאולה

ארי, שעד אותו רגע נשא בליבו כאב שקט, החל להרגיש שינוי.
לא מבחוץ – לא הייתה פריצת דרך פתאומית, לא כסף, לא הכרה – אבל בפנים, עמוק בפנים, נדלק נר.

הוא נזכר במה שלעולם לא עזב אותו לגמרי: האמונה.

הוא ידע שמחשבות הזעם שחלפו בו, הביקורת והכאב שהופנו לעיתים גם כלפי עמו – לא יכולות להישאר כך.
הוא האמין באלוהים, תמיד האמין. ועכשיו, כשנראה היה שכל נבואה עתיקה מקבלת ממשות – הוא הרגיש שהוא חייב לבחור.

לא לנקום.
לא לברוח.
אלא לסלוח.

וסליחה אמיתית, כזו שעולה מעל הרגש – היא צעד של גבורה.
הוא ידע שזה "נס מעל הטבע", אבל גם הבין – שלפעמים, רק נס כזה מציל נפש.

הוא פתח את ספר הזוהר. לא כדי לדעת – אלא כדי לטעום.
ללמוד על הגאולה. על מידת הרחמים. על הכעס והיכולת להפוך אותו ללימוד זכות.
לראות את עם ישראל כפי שהוא אמור להיראות בעיני שמיים – עם סגולה, לא עם שגיאה.

הוא התחיל לשמור על עצמו.
בדרכו.
בלי רעש.

ראשית – שמירת הברית. עיניים שמתרוממות מעל הפיתוי, מחשבה שמתרחקת מכל קרבה אסורה.
אחריה – שבת. אי של נחת, אור שנדלק שוב בתוך השבוע.
כשרות. אכילה שיש בה כוונה, גבול, ניקיון.
ותפילין. קשר יומיומי. פשוט, עמוק. כמו יד מושטת לשמים.

הוא החל להרגיש שינוי. לא דרמטי – אלא נעים, שקט, סוחף.

הזוהר, על הגאולה, לימודו העדין אך עוצמתי, לא היה עבורו פילוסופיה – אלא מפתח ללב.
הוא הרגיש שמי שמעמיק בו, ומתחיל לראות את ההקבלות בין העולם הרוחני לבין החדשות, למציאות החומרית – מתעורר.
פשוט מתעורר.

הוא חש צורך לספר. לא לשכנע.
אלא לשתף.
כי הוא גילה שהשמחה – אותה שמחה שנראתה פעם כאבודת עולמים – לא שייכת לאנשים בלי בעיות,
אלא ללב שמסוגל לסלוח.

והוא כתב:

> "לב שונא לא יכול לשמוח.
אבל לב שמבקש רחמים – מתמלא אור."

במקום פחד – התחוללה בו ציפייה.
הצעדים שהובילו פעם למקלט – הפכו כמעט לריקוד.
הכול קיבל סדר. משמעות. תכלית.

וזה לא רק הוא.
הוא החל להבין שמה שהוא עובר – אולי חלק מתהליך. של כלל. של אומה.

זה הרגע שלי, חשב ארי.
ולא אתן לו לחלוף.

באהבה גדולה – לכל מי שקורא, לכל נשמה שמרגישה,
הוא מבקש סליחה על כל מילה שנאמרה בעצב, בשם כאב.
הוא לוקח את כולן חזרה.
ומבקש – שהאל יסלח לו.

שנזכה לגאולה – ברחמים.

שניפגש בבית המקדש, עטופים באהבת הבורא,
ומבינים סוף סוף את הטוב הגנוז שנשלח עלינו גם דרך הסתר.

סליחה. סליחה. סליחה.
חג גאולה שמח.

וכאן נזכר בדברים הקדושים של הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל,
רבה של שכונת שערי חסד בירושלים, וראש ישיבת מרכז הרב לאחר פטירת מרן הראי"ה קוק זצ"ל:

> "וכן לעתיד מקודם יַרְשוּ אומות לישראל לאחוז בארצם, וזה יהיה אחלת גאולה של יציאה מן הגלות.
ואולם כשיגיע תוך גילוי הגאולה בכל עוד כליל תפארתה וקודש שלמותה, אז יהפכו כל העמים לרודפים ויבואו על ה' ועל משיחו,
ואז תהיה מלחמת גוג ומגוג, ויפלו על הרי ישראל, ויהיה ישראל כולו קודש לה', ויתגלה משיח בן דוד…"

והוסיף שם הרב:

> "כוונתנו בדברים אלו – לחזק ברכיים כושלות מעומס המלחמות הפוקד את עם ישראל בשלבי גאולתו אלה, שהיה ברור שכך יהיה."
ונזכיר זאת
ובמיוחד בשלבי חבלי משיח, שיהיו נוראים ומחרידים עד ל'והיית משוגע ממראה עיניך'.
שה' יזכנו להיות מהזוכים לשמור על השפיות… אמן.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך