ואיך באורח פלא?

שמעתי איזו נהימת פסנתר רכה,
בבית הקפה השכונתי,
נכנסתי.

מתחת לאיזה שנדליר יוקרתי
התיישבתי.

למרות שזה –
it's not my cup of tea –
הייתי שם,
מחייך ומתבונן
על האיש המנגן.

מסתכל
על האיש שבחליפה אפרפרה,
ובצרפתית שבורה
קישקש לו איזה שיר אהבה מזדמן.

האנגלים מסתכלים עליו
כאילו הוא גוש של צרה.

ואני יושב שם,
סובל נורא,
מתבונן
ורק חולם,
מתכנן ומתכוונן
ליום שבו אני אחליף אותו –

ואני,
אני אנגן.

השומר השמן נכנס.
"אין אנשים בחוץ."
הוא נאנח.

ומתיישב לידי,
האקדח על השולחן.

"אתה נהנה להיות כאן?"
הוא שואל בקול תמים.

ואני מרגיש
שהוא בוחן אותי מבפנים.

הפנים הרציניות שלו
מתרככות לאט.
הוא מהנהן עם הראש
בקצב המוזיקה,
ואז זורק עוד חצי מבט.

"ואיך באורח פלא –
יש גם נהימות שכאלה."

ואני –
אני חזרתי לפנטז.

הזרתות שלי
מתחילות לזוז בתוך הסנדלים –
שהם אולי לא יפים,
אבל הם מועילים,
ואולי אפילו יותר חשוב –
הם ישראלים.

אני יושב שם,
חולם על שיר רוק ישן.

ביד ימין אני מנגן,
ביד שמאל – כובע.

אני משוויץ,
מעיף אותו לגובה.

עוד שיר ועוד שיר
והוא מתמלא מטבעות.

ואני, מרוב גאווה,
מתקשה להסתיר את הדמעות.

ואז,
כשנגמר הכל
בקול צלצול כביר,

אני לוקח את הכובע,
ושופך את הכל עליי –
לא יודע להסביר,

כדי שיספק בתוכי
הכסף,
הערך,
הקול.
והכל.

התמונה משתנה.

אני יושב על הפסנתר,
מנגן ביד ימין.

האצבעות רצות
כמו נמלות חרוצות,

נמרחות ונשכבות
על התווים האבודים,
המתוקים והרכים.

וביד שמאל –
הנאה,
אבל,
סבל,
צדק,
שכול –

לא יודע,
איך לקרוא להכל?
הכל מתערבב.

אני מנגן,
ומנגן,
ומנגן
רק ביד אחת.

וביד השנייה –
מאונן.