כותבת לעצמי

אם היה לי את כל העולם,
אם היו ידי זהב, והכל היה מושלם,
אם העיניים יכלו לדבר את הכל,
אם הכל היה נפתר באמת — ולא בגדול,

אם האויב הכי גדול היה אוהב,
אם היינו שמחים עם הכאב,
אם היינו פוסעים בשביל של הלב,
אם לא היינו חוששים מהעתיד האורב,

ואם היה לי בית לשכון בו באמת —
לא סתם מילה שהולכת ויוצאת,
אולי היה מושלם, אולי היה נעלם
כל הכאב, ומתנקז מהלב — לעולם.

אם הצמח היה לי לפרח מקשט,
ולא הייתי אדם שבורח מהאמת,
אולי הייתה אהבה, אולי תיראה ההבעה,
וכל החדרים ייפתחו לרווחה.

אולי באמת?! כותבת לעצמי…
כבר לא מכה על חטא,
יודעת מי אני , והכאב הזה זמני.
יבוא יום — והמקום כולו יהיה שלי.
המקום שלי.