כמה משפטים באוויר

לכתוב זה די ילדותי
זה להסתגר במקום הזה
שרק אתה מבין
שאתה יכול ליצור מה שבא לך
כי נמאס לך קצת מהמקצב
שני חברים דמיוניים
יוצרים ביחד מצב.
ואם אתה כותב
זה סימן שאתה חי את הדברים

לא מספיק נושם
אתה צריך לחוות כדי לספר
ממקום ראשון מילים,
עלייך להיות אמין
ולכן אין להתחמק,
ואני בחרתי בך להתאהב
כדי לכתוב לי שיר עצוב.

אמא אמרה לא לחטט בפצע
כי אז מזהמים וזה מחריף,
מתים מזה היא אומרת-
אני מלך המוגלה! במיטה אני צועקת.
ואז אני מכניסה עוד אצבע
למשמש בכאב

"אני לא צריכה אותך, נמר שלי
זו רק אני והצער
מזדווגים לנו ביער כדי
לצאת לראשונה מן הבדידות."

ואני לא צריכה יותר מזה,
אני לא צריכה חיים
אני רק צריכה את המילים שישמעו מזה:
עור נקרע
וכשתיפול לי רגל
תהיה לי רגל דמיונית מנייר
מלא מלא ברשימות.

תמיד רציתי להיות מצולקת
הספד
אני אספיד את הגוף שלי
עד שלא ישאר ממנו שום דבר –

ככה אני רוצה לחיות,
כשאין מה להכיל
לא אצפה שיכילו אותי
כשאני אהיה כלום ושום דבר
אהיה רק כמה משפטים באוויר.