מאוהב

למה שהם יגדירו שההגדרה
של המציאות זה פאקינג רבי-
מה נדפק עם הילדות?
אין שום טעם עד שלא יסכים
שהיא לא מקור האושר, של המילים.
הוא מרגיש כמו רכוש
הכל חסר פרופורציה בכל מקרה
היא השמש – וכולנו בהשוואה
אל גודלה ועורה החם.
זה ממש קל להיכנס למצב שלו תכלס
מסכן, אצלו זה מילדות.
היא לא קוראת כמה זה עמוק
וכנראה שאני רכוש שלה גם.

לא אישי כזה, הוא לא אדם הוא צדף
נשען עליה בהכל
אין אינדוידואל.
כל כך מושרשת בו שבלעדיה
אין עמוד שידרה.
כל הכריזמה והקסם נופל
לא נשאר כלום, כי עליה גדל.
אני כנראה מחבבת אותה
כי לחבב אותו זה בהכרח אותה
חלק ממנו כמו עוד אצבע מהמצח
כשרואים אותו רואים גם אותה.
כאילו וכל מה שהוא זה רק ענפים
מתוך הגזע שלה.

זה מגעיל, אבל לפעמים לא בא להכיר
או לחבב בכלל
כדאי להתרחק
כדי לא לצפות באישיות שלו
מתרוצצת לתוך רסיסים לנגד עיניי
כשאני מבחינה איזה חוט בצמה
לגמרי שלו, ואילו היא בהם נשתלה
– כמה הוא שבר כלי בלי החוטים הללו כמכלול?
שמרכיבים ביחד בן אדם. אותו.

איפשהו מהטרגדיה שלו,
נוצרה גם לי טרגדיה אחת
בדרך ממש משונה כשיתגבר עליה
כל כך הרבה חלקים ללא האור שלה
יאבדו צורה
חוטים אחרים ימלאו את הצמה
מקווה להכיר אחר כך אדם שאוהב.
אם את כל החיים יקריב בשבילה
את כל הערכים
סימן שגם אותי
והקיום שלי מוצב בסימן שאלה
לשלה
והינה הוא כבר
מאבד אט אט
דמות וצורה
וכולנו על המזבח
כל החיים
מתוך הבנה ששום דבר אמיתי
לא היה קיים באמת –
אנשים כמוני משתגעים.

באיזה מחיר יפרד הפרד?
אהבתי אותו באמת, הספד?
תמיד היה בו משהו ללא הסבר
הינה, נענה על ידי פקק של מוות –
ברגע שהמים באמבטיה ישתחררו
הם ינזלו לתוך ביוב לא רלוונטי.
מי יודע איך אדם נראה
מתחת לאור המנורה מעליו- שפסק.
איפה הילד?
הוא שבר ממזמן את התפיסה שלו עליה
מתכרבל עם שברים של כוס במטבח.
נאסר כשהפגין נגד תעשייה
של בעלי חיים, שוב פעם מחדש.

שמש זורחת לה מהתחת
וזה לא בוקר טוב.
איך אפשר לקחת אותו ברצינות
כשכולנו תלויים בחתימה שלה.
אולי אחר כך יראה
שאת התה אהב באמת
את הכוס לא אהב אף פעם
שיפסיק לבכות אל השברים
ויוציא כבר
כוס עמק
כוס חדשה.