מחבואים

למילים לא היו משמעות יותר כשעזבת.

הלילה הכי קשה שעברתי
היה אותו הלילה שבו הופרדו כוחותינו.

בעוד השמיכה עוטפת את גופי
אני מסתגרת בתוך עצמי ולא שומעת דבר.
מתייסרת..
כואבת את העובדה שאתה כבר לא בחיי.

שקט לי מידי בלעדיך..
הדממה סוגרת עליי.

השקט מפשיט אותי לאט לאט מכל המגננות שלי..

השקט מאלץ אותי להתמודד עם הכאב
במקום פשוט להדחיק הכל.

התפרקתי..
כעסתי על עצמי.

מרוב דמעות עיניי האדימו..
קולי עדיין צרוד מהצרחות.

צרחתי בניסיון להשתחרר.
הכאב שיחק איתי מחבואים..

אספתי את שברי ליבי שהתרסק לאלפי חתיכות..

כבר לא כואב לי כמו שכאב לי בהתחלה,
נשארו רק הצלקות.

שחררתי את כאב
ונשארו רק הפחדים.

נשארתי בלעדיו..
נשארתי לבדי..

הוא המשיך בחייו
ואני נשארתי כלואה בתוך עצמי.

משחקת מחבואים עם הכאב..
לפעמים הוא מצליח למצוא אותי.