קינצוגי

זוֹכֵר אֶת הָרֶגַע אֵיךְ רָעַדְנוּ מִקֹּר שָׁם בַּחוּץ,
אֵיךְ הָיִיתָ שָׂמֵחַ כְּבָר לֹא הָיָה לְךָ שׁוּם תֵּרוּץ.
הָלַכְתָּ בָּנִיתָ מֵחֲלוֹמוֹת לְבֵנִים,
תָּמִיד רָצִיתָ שֶׁיָּאִיר הַטּוֹב מִבִּפְנִים,
שֶׁכָּל הַסְּדָקִים יִתְמַלְּאוּ בְּזָהָב,
כְּמוֹ קִנְצוּגֵי הַכְּלִי הַיָּפֶה שֶׁפַּעַם נִשְׁבַּר.
אֵיךְ הָיִיתָ שָׂמֵחַ וְעַכְשָׁו רַק הָעֶצֶב נִשְׁאַר.
אֶל תִּתֵּן לְאֶתְמוֹל לַהֲרֹס לְךָ אֶת הַמָּחָר,
גַּם אֲנִי חָלַמְתִּי שֶׁאַף פַּעַם לֹא מְאֻחָר.
אוּלַי מָה שֶׁנִּשְׁאַר זֶה רַק – לִהְיוֹת כָּאן וְעַכְשָׁו,
לְמַלֵּא בְּלָבָן אֶת הַדַּף שֶׁהֻשְׁחַר,
וּלְקַוּוֹת שֶׁהַטּוֹב יָאִיר הַיּוֹם וְלֹא רַק מָחָר.