ראבק

אנשים הולכים בלי לשים לב,
ואולי הגיע הזמן שתזיזי ת'מבט.
גם אם יש לי ערימות כאב –
אל תתני לי יד, אם אני לא רוצה.

ואולי הייתי נחמדה יותר מדי,
אולי יצאו משפטים שהתחרטתי מיד.
וזה לא אומר שאת יכולה להגיד הכל –
כי הלב שלי פתוח, לפעמים גם לשאול.

וראבק איתך,
נמאס כבר להיות "מי שתהיה לי למלאך".
ואולי חשבת שתגידי — לא תגידי — אני אענה לך אמן,
אבל אולי את תהיי, במי שאתאמן?!

ראבק.

אני מודה — לא תמיד מילים יפות יש בפי,
ואני ראיתי להבות, וכיסיתי בגופי.
אבל זה לא אומר שאהיה סמרטוט,
גם אם עכשיו קרתה איזו טעות.

כי הייתי מתה להגיד וללכת,
אבל את מתחת אותי על חוט ומתכת.
את מכירה אותי טוב מאוד —
אז אל תגידי שאני משכתי עליי ת'עול.

וראבק איתך,
נמאס כבר להיות "מי שתהיה לי למלאך".
ואולי חשבת שתגידי — לא תגידי — אענה לך אמן,
אבל כפרה, את תהיי בין מי שאתאמן.

כי תגידי — לא תגידי — כבר לא עונה "אמן",
ראבק עם כל האלה שיתהו — ועדיין יהננו ל-הן.
כי אין כבר ת'לא, ואין כבר ת'כן!
אז ביי.
וכדאי שתביני:
מיציתי ת'רגעים הללו שבוחרים להזדמן.