וִילוֹנֵי הדמעות

זה מין כאב חד כזה
שאני מרגישה בעצמות.

אני כותבת,
וכל מה שאני מצליחה לראות מולי –
גלגלי עיניים,
עצמות.

רע לי.
רע לי ברמות.

אני חושבת על כאב
כמעין צונאמי של ערפל,
שממלא במות,
מכבה מצלמות,
ומוחק תמונות.

אלוהים,
כמה הייתי נותנת
כדי להיות איתך, יהודה.
לעלות אלייך.
ולשם חמנייה על הקבר.

בתוך נוף ההר
ומחוץ לוִילוֹנֵי הדמעות –
החלש
והנמהר –

הייתי טועמת
קצת ירוק
וקצת מוות
מקרוב.

לצערי זה
מוכר.