שיר על איפוק

היי, לב שלי, שלום.
זהו, תדבר עכשיו.
יש לך הרבה מה להגיד, כמו תמיד,
וזה בסדר, אני יודעת את זה.
אז עכשיו, ממש עכשיו,
אני אתן לך מקום לשכב,
להתפרק, להשתולל, להתבלבל, להתרסק—
זה בסדר.
זה ההסכם בינינו, זה החוזה:
כמו תמיד, אתה מתפרק על הדף,
ואז חוזר לי לתוך החזה, אתה חוזר, שלם.
אז מה יש לך להגיד לי היום?
אני מניחה המון, אז פשוט תתחיל,
אני אנסה להקשיב
בקול הפשוט והרגיל שלי,
ומקווה שזה יעבוד.
אז הגיע היום, אחרי יום חופש.
היה לה ריח חזק, של סיגריות, כנראה, בערמות.
וזהו, זה נגמר, יום החופש שלה.
הטבעי שלי עם ההורים עבר,
ועכשיו מתחיל עוד שבוע—
הגיוני, רגיל, מסודר, וקשה לי.
קשה לי לענות רק במילה אחת,
כי yes, no ו-ok לא יכולים למלא חיים שלמים,
הם לא יכולים למלא שום דבר,
וזה מה שיש לי בערך.
שלוש מילים, גוף מפוזר, ו-Google Translate,
שהוא תמיד זר, ומוזר, כמו המחשבות שלי,
שמרוסקות בלי סוף.
והנפש שלי—
הנפש הזאת שצריכה להיות הגיונית, נכונה, מסודרת,
ולתת לה ביטחון.
לא לצעוק עליה כשאנחנו עושים מעבר,
ויוצא לה לא נכון.
אז קשה לי. קשה לי עם האנגלית ועם חוסר התקשורת.
קשה לי עם התפקיד.
היא עובדת וחברה וזרה,
ואני מוזרה וילדה, והיא ילדה יותר ממני—
ובוסית, ופיזיותרפיסטית.
וקשה לי עם הדברים הקטנים.
קשה לי שהיא חושבת שאני יפה,
קשה לי שהיא לא מבינה
שהרגליים שלי לא רועדות בכוונה.
ואף אחד לא הסביר,
ואף אחד לא הזהיר—
גוף מפוחד,
ואני והיא שנינו נורא נורא לבד.
יש לי עובדת זרה, וזה קשה. קשה נורא.
קשה לי לענות במילה אחת.
קשה לי שאני לא יכולה להיות אני.
קשה לי הפחד האימתני מליפול.
קשה עם הריח הנודף מהצלחות,
קשה שזה דורש ממני כל כך הרבה כוחות.
קשה לי לשבת על קצה-קצה הכיסא,
ובמקום לקלל
אני אומרת בקול מאופק שאני בסדר,
וממשיכה להתפלל.
הנימוס, שמתנהג לפעמים כמו פיל ענק,
ולפעמים כמו… עכבר מבוהל.
כי אם אני לא אהיה מנומסת, אז מי ירצה אותי בכלל?
קשה לי לקבל את העובדה שאני "עבודה".
קשה לי הצביטות בלחיים, כאילו אני בת שלוש,
קשה לי שהיא לא יוצאת לי מהראש.
קשה לי להיות סופר-מחושבת גם כשאני עייפה,
והמוח באמת מתוסכל
לא מצליח לדבר, לא מצליח לתקשר באנגלית.
יש לי פנטומימה, this, הצבעות ושתיקות ארוכות ומביכות,
שתמיד מרגישות לי כמו שנתיים לפחות.
וזה שיר דפוק על איפוק ועל ערכים ועל… על הבדלי תרבות.