**על תקווה**

בסיפור הזה אני רוצה לדבר על תקווה. התקווה שבה לא תמיד אנחנו מאמינים. תקווה שלפעמים אנחנו מאבדים, כמו שאנחנו מאבדים לפעמים את האמונה בניסים.

אמא שלי הייתה חולה כמעט כל חייה. בריאותה נפגעה כבר בילדות, אבל הפגיעה הרצינית ביותר קרתה כאשר במהלך ניתוח בחברובסק קיבלה עירוי דם נגוע. הדם הכיל את נגיף ההפטיטיס. בתחילה כמעט מתה — זה קרה ימים ספורים לאחר הניתוח. אחר כך המחלה הפכה להפטיטיס C, והחלה להרוס את הכבד. בהתחלה לאט, אבל עם הזמן באופן אגרסיבי יותר. בגיל 55 כבר התפתח אצלה צירוזיס. באותו שלב היא כבר גרה בישראל, ובסוף שנות ה-90 עדיין לא ידעו לטפל כראוי בצירוזיס.

ההורים גרו בקריית חיים, ואמא טופלה בבית החולים רמב"ם. בשל טיפול לא נכון מצבה של הכבד החמיר, ובשלב מסוים הופיעה אצלה אנצפלופתיה כבדית. מה זה בדיוק – אפשר למצוא היום בגוגל, אבל אז גוגל עוד לא היה קיים, והיינו תלויים רק ברופאים.

הכול התחיל כאשר אבא ראה את אמא שמה סיר עם ירקות על האש – בלי מים. כששאל מה היא עושה, היא הסתכלה עליו בתמיהה. היא לא הבינה שמשהו לא תקין בהתנהגותה. היו עוד דברים, אבל אני כבר לא זוכר. הזמינו אמבולנס, ואמא פונה לבית החולים. זה הפחיד מאוד את אבא ואת אחותי. אמא חשבה שהיא גוססת, למרות שזה היה רק ההתקף הראשון. ההתקפים הבאים יהיו קשים יותר – הכבד הפסיק לסנן רעלים, והם זרמו לדם.

אחותי מיד אמרה שהיא לא תוכל להתמודד – וביקשה שאקח את ההורים אליי. הסכמתי. הבנתי שבצפון הארץ כבר אי אפשר לעזור לה. אפילו אמרו לה שכבר אין מה לעשות, ושהשתלת כבד לחולי הפטיטיס C לא מבצעים. זו הייתה אמירה חסרת שחר. אחר כך הסביר לי פרופסור מהמחלקה לכבד, שדווקא במקרים של הפטיטיס C עושים השתלה – במיוחד במקרים של צירוזיס.

הבנתי שאני חייב להציל את אמא. לקחתי אותה לפרופסור הזה, והוא מיד אמר שהטיפול שניתן לה היה שגוי, והפתרון היחיד הוא השתלת כבד. אבל כדי להיכנס לרשימת ההמתנה, צריך לעבור הרבה בדיקות. ההורים התחילו להתארגן למעבר. בירושלים שכירות יקרה, אז הם שכרו דירה בבית שמש – עיר קטנה סמוך לירושלים.

כמעט שנה הסעתי את אמא לבדיקות. זה לקח זמן כי מצבה הידרדר, והיא לא יכלה לעבור את כל הבדיקות במהירות. בסוף, היא נכנסה לרשימת ההשתלות – כאחת הראשונות. בזמן ההמתנה היא אושפזה מספר פעמים בגלל החמרות במצבה. הכבד כבר לא תפקד, הכליות החלו לקרוס, ונוזלים הצטברו בריאות. חצי שנה היא הייתה בראש הרשימה – ועדיין לא נמצא כבד תורם.

עוד אשפוז. הפעם היא הובאה כמעט מחוסרת הכרה. בחדר המיון לא הבינו שהיא ערה אך לא קולטת את הסביבה. כמובן, לא ענתה לשאלותיהם. חדרי מיון בירושלים תמיד עמוסים, ואנשים ממתינים גם בחוץ. חיכינו שעות עד שהעבירו אותה למחלקה.

הרופא אפילו רצה לשחרר אותה בטענה שמצבה השתפר. הצלחתי לשכנע אותו להשאיר אותה עוד יום. ידעתי שאם אקח אותה הביתה – היא לא תשרוד. גם הרופאה שטיפלה בה במחלקת כבד אישרה – אם לא תעבור השתלה מיידית, יש לה שבוע וחצי, אולי שבועיים.

הייתי מותש. כבר יומיים לצידה. התקשרתי לאבא שיבוא, ונסעתי הביתה. בדרך, פשוט לא יכולתי יותר. דיברתי עם הקב"ה בקול רם, האשמתי, צעקתי. מי שהיה רואה אותי היה חושב שאני משוגע. אבל הוא – הוא לא נעלב.

כמה דקות לאחר שסיימתי את השיחה הזו – הטלפון שלי צלצל. כבר הייתי כמעט בבית. אחות מהמחלקה הודיעה שנמצא כבד תורם, ושהם זקוקים לחתימה שלי, כיוון שאני האפוטרופוס.

מיד עשיתי פרסה. העייפות נעלמה. שמחתי – כמו מי שבוטלה לו גזר דין מוות. הגעתי לבית החולים במהירות האפשרית. חיכו לי כבר.

אמא, למרות שהייתה במצב תודעתי מעורפל, פתאום התעוררה. הפרופסור ששאל אותה:
– את מסכימה לניתוח? יש סיכון שזה לא יצליח.
– עדיף לי למות על שולחן הניתוחים, מאשר למות בלי לנסות – ענתה לו.

הניתוח נמשך ארבע־עשרה שעות. הוא הצליח. היו סיבוכים אחר כך, אבל השתלת הכבד העניקה לה עוד שמונה שנות חיים.

והסיפור הזה לימד אותי דבר אחד חשוב:
**אסור אף פעם לאבד תקווה. ואף פעם אסור לאבד אמונה.**

—

אם תרצה שאכין את זה כקובץ Word או PDF, או שתרצה לתקן ניסוח או להוסיף תמונה – רק תגיד.