תמונות מספרות

השליח מוסר לידי מעטפה חומה גדולה. המרקם שלה מחוספס. היא סגורה בפין העשוי שתי כנפיים מושחלות לתוך חור ומקופלות כלפי חוץ. כתובים עליה שמי וכתובתי. הכתב נראה לי מוכר אבל אני לא מצליחה להיזכר מי הכותב. יש בתוכה משהו שמתנגד מעט לניסיון הכיפוף שלי. מסוכן להשליך אותה לא פחות מאשר לפתוח. הכי בטוח להתקשר למשטרה, אבל אז לא אדע לעולם מה טמון בה.
מבטי נתקל בהזמנה לחתונה של נינה, הבת הצעירה של בן-דודי רוני, שצמודה למקרר. על הנוסח המודפס תוספת בכתב ידו:
"שושיק יקרה,
למרות שאת לא נוהגת להגיע לאירועים משפחתיים, אני מאד מקווה שתבואי בכל-זאת".
ההשוואה לא מותירה מקום לספק – ה'ש' הקעורה במוגזם, ה'ל' המתנשאת.

כשאני פותחת מתגלה לי מעטפה נוספת שפעם הייתה לבנה, קצת גדולה מהמידה הסטנדרטית, בגודל שמספיק למכתב ארוך שהיה נהוג פעם לשלשל לתיבת דואר אדומה.
על המעטפה ברכה בכתב-יד של מישהו שהאותיות העבריות לא קולחות לו מתוך האצבעות:
"שושנה יקרה,
מזל טוב למלאת לך שישים.
אני מאחלת לך חיים בריאים, שמחים ומלאי משמעות.
חשוב לי מאד שתדעי שאני ראיתי אותך ולא סובבתי את הראש הצידה.
באהבה
א."

מי זאת א.?
מה היא ראתה כשהאחרים סובבו את הראש?
כשאני פותחת את המעטפה, כל מה שאני מוצאת שם היא תמונה ישנה בשחור-לבן –
אוניה שחורה מכסה על הים שברקע. על הרציף אישה צעירה, תלתליה נוטים שמאלה, שמלה לבנה חושפת את זרועותיה. עיניה מתבוננות בי בכחול. בצידה האחורי של התמונה הקדשה בלשון לא מוכרת. ניסיונות הפיענוח שלי מנחשים 'פולנית'.
איך מתקדמים מכאן?
אני נזכרת בעידו, בנה של הדסה חברתי, שחי בוורשה כמה שנים.
בתוך שעה מגיע התרגום:
"אֶרְנָה אהובה,
אני שולח לך העתק של התמונה שאני שומר על לוח-לבי.
מצפה לרגע שתצטרפי אלי ונקים משפחה בארץ-ישראל.
אל תשכחי אפילו לרגע כמה אני אוהב אותך!
שלמה שלך".
'שלמה' היה שם אבי. האם בו מדובר? ומי זאת אֶרְנָה?'

"אני לא מאמין שאת לא זוכרת אותה! היא הייתה מטפלת שלך!" מנסה בן-דודי לעורר את זיכרוני מתרדמתו,
"לצערי כמעט כל הילדות נמחקה לי מהזיכרון",
"היא הייתה החברה הטובה ביותר של אמי והייתה מבלה אצלנו הרבה. מאד אהבה ופינקה אותי. בשלב מסוים הגרה לארצות הברית. היא חיה בניו-ג'רסי. אנחנו שומרים על קשר. לפני שעזבה את הארץ נתנה לי את המעטפה הזאת ובקשה שאשלח אותה אליך כשימלאו לך ששים. כן, יש לי הכתובת ומספר הטלפון שלה ".

אני ממהרת לשלוף מאחורי סוללת כרכי האנציקלופדיה העברית את קופסת הבונבוניירה המוזהבת שמצאתי בין החפצים של הורי. בין שלל תצלומים דהויים של בחורים חבושים כובעי ברט במכנסיים מתרחבים ובחורות בבגדי-ים שמכסים את הירכיים מבצבצת ילדה קטנה לבושה סוודר ומכנסי טריינינג שמתרפקת על אישה צעירה. תלתליה הנוטים לצד שמאל מסגירים את זהותה.
זיכרון מגיח בי .
אני בת שמונה, מראה את התמונה הזאת לאימי.
"מי האישה הזאת?"
"היא הייתה מטפלת שלך."

קולה הצרוד מעט של ארנה חוצה את האוקיינוס האטלנטי במבטא שהעברית בו מעורבת בגוון פולני עם נגיעות אמריקניות.
"החשש שלא תתקשרי הרג אותי", אני מזהה את נימת השמחה וההקלה. "תבואי כמה שיותר מהר!".

בשעות הטיסה הארוכות נדחקים הצידה הסקרנות וקוצר-הרוח בפני שד שחונק לי את הסרעפת . הידיעה שאין לי דרך נסיגה מובילה אותי במונית אל שכונה מטופחת שמיועדת לבני-הגיל-השלישי.

אישה שהשנים הנמיכו את קומתה וקישטו את פניה בקמטים רכים מקבלת את פני במבט מחייך מבעד למשקפים עדיני-מסגרת. בַּקָּשַׁת הרשות לחבק אותי ממיסה בי את המוצקות החונקת. היא לבושה מכנסיים רחבים חומים וחולצת טי לבנה, נעלי בית לרגליה. בזמן שהיא מכינה תה אני מעיפה מבט מבעד לחלון הענק הנשקף לגן רחב-ידיים שעלי שלכת חוגגים בו עם הרוח בשלל צבעים. החדר משרה תחושת רחבות. על אחד הקירות כוננית ספרים גדולה. הצצה חפוזה קולטת כמה מדפים עמוסים ספרים העוסקים בפסיכולוגיה. יש גם מדף עם ספרי שירה ועוד אחד שעליו מונחים אלבומי אמנות. ספה נוחה ושני כורסאות תואמים מרופדים בד בהיר מקיפים שולחן עץ נמוך. על הקירות ציורים אבסטרקטיים בצבעי פסטל.

"ספרי לי מה את מרגישה כלפי אבא שלך, אילו זיכרונות נשארו לך ממנו", היא מבקשת תוך לגימה משותפת של תה צמחים כשחלל הפה שלי מתענג על עוגת גזר, אגוזים וצימוקים מתובלים בקינמון.
"זאת שאלה מורכבת. בַּפְרוֹנט העדפתי לשמור את מגע ידיו שתמכו בגופי כשלימד אותי לשחות, הנסיעות במכונית החדשה כשאני יושבת לידו במקום אמי, אותו הסיפור לפני השינה – על ילדה שמשוטטת לבדה ביער וזאב רודף אחריה ובמיוחד את הסוף הטוב כשהזאב הופך לאביה. את זיכרון הפחד מחוויות ההשפלה, מהמכות, מהתפרצויות הזעם הבלתי צפויות, החבאתי מאחורי מסך, שלא יעיבו על הגעגועים אליו.
ואת – ספרי לי על הקשר שלך עם אבא שלי."
"הייתי חברתה הטובה של חנה, דודתך. כשהיינו קטנות הוא נהנה להציק לנו אבל כשהתחילו ההורמונים לעשות את שלהם, שנינו מצאנו את עצמנו טובעים באהבה.
עיניים כחולות היו ייתרון עצום באותם ימים. בזכותן הייתי יכולה להשיג תעודות מזויפות ולברוח אבל לא העליתי בדעתי להפקיר את המשפחה. פעלתי מתוך אמונה נאיבית שאוכל להציל אותם. כשהגעתי לארץ גיליתי שאבא שלך התחתן ויש לו בת. הורייך הציעו לי קורת גג ומזון תמורת ניקיון הבית, בישול וטיפול בך. לא יכולתי להרשות לעצמי לסרב. על עצמי הצלחתי לשמור מפניו אבל את היית קטנה מדי ונזקקת להגנה. כשאיימתי לפנות למשטרה הם זרקו אותי מהבית. הגשתי תלונה אבל נאמר לי שהמשטרה לא מטפלת במה שקורה בתוך המשפחה".
את כל זה היא מדווחת בנימה לקונית ובפנים שכל שריריהם קפואים, כאילו מדובר במישהי אחרת.
"הזמנתי אותך לכאן כדי לבקש שתסלחי לי".
הצלב הענק שפרקה מעליה מאיים להכריע אותי.
"אני לא מאמינה לך! אני צריכה הוכחות!" אני צועקת לאחר ששרירי נרגעים מעט מהרעד הבלתי-נשלט.
היא פותחת מגרה במזנון ומושיטה לי תמונה –
ילדה כבת שלוש עומדת על במה לבושה שמלת קיץ לבנה. על ראשה סרט. מתחת לזרועה הימנית כלבלב צמר. מבטה מופנה אליו. ידה השמאלית מושכת את שולי השמלה כלפי מעלה, חושפת ערווה בוסרית מוארת באור הפלאש.