הסיפור האמיתי. – פרק 2

דניאל ישר התחילה להילחץ: " מה ?! למה אין פה אף אחד ?! לאאא !! אנחנו פספסנו את האוטובוס !! אוי ואבוי לנוו !! לאאא!! אני כל כך חיכיתי לזה…." היא המשיכה והמשיכה עד ששמעתי צפירה חזקה ..
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק 2:
הצפירה הייתה חזקה מאוד.. אבל הצלחתי לשמוע את הקיטורים של דניאל.. היא המשיכה כאילו היא לא שומעת את זה בכלל ..
"את שומעת את זה גם ?!" שאלתי בחשש ..
"שומעת מה ?!" היא שאלה בתמיהה והסתכלה עליי כאילו יש לי חום או שאני חולה או משהו כזה ..
"נוו את הרעש הזה" אמרתי אבל ראיתי על הפרצוף שלה שהיא לא מאמינה לי ..
"נווו יאללה אל תמציאי לי תירוצים כדי לא לבוא למחנה היום -,-"
היא אמרה בזלזול ..
"נוו אבל דניאל זה אמיתי" אמרתי ביאוש .. רק שתאמין ליי
הרעש החל להתגבר בתדירות גבוהה ..
דניאל עשתה לי פרצוף כזה .. היא הרימה גבה וחיכתה שאני כאילו יגיד שאני לא שומעת כלום ושאני סתם ממציאה ..
בבת אחת הרעש נפסק ..
כל כך שמחתי .. עד שלפתע שמתי לב שהכל נפסק ..
הכל ! פשוט הכל !
הכלב בגינה הפסיק לרוץ,
הפרפר הפסיק לעוף,
ודניאל ! דניאל נשארה עם ההבעה המוזרה
הזאת ולא זזה ..
פתאום ראיתי אור גדול וחזק ..
לא יכולתי לראות כלום !!
אבל כמו שזה קרה, ככה זה נעלם..
בשנייה אחת כל האור נעלם !
וכולם חזרו להיות כמו שהם היו !!
הייתי המומה !! ראו על הפנים שלי שהייתי בשוק !
"ספיררר !! ספיר !!! ספיררררר !! " דניאל קראה לי ..
לא יודעת למה .. אבל לא נראלי שיכולתי לענות..
כל כך רציתי אבל לא יכולתי..
עד שכאילו הרגשתי שירדו לי המחסומים מהפה ..
חזרתי לעצמי, וכאילו יכולתי לחזור לדבר ..
"את גם הרגשת את זה עכשיו ?!" שאלתי ..
הרגשתי כאילו אני לא כאן .. כאילו אני בעולם אחר ..
"מה אני מרגישה ?! איך זה שאתה מדבר לבן אדם
והבן אדם הזה לא עונה לי ?! כי עכשיו אני מבינה
איך זה מרגיש -,- " היא ענתה כשנראלי שהיא הרגישה קצת
חוסר התייחסות.. אבל באמת שלא יכולתי לענות מקודם ..
"הבנתי את הרמז -,- סליחה !"
אני פוחדת, אני פוחדת להגיד לה מה הרגשתי ..
אני פוחדת שהיא לא תבין אותי,
אני פוחדת שהיא תתחיל לצחוק עלי..
אז החלטתי לא לספר ..
מה כבר יכול לקרות לי ? הכי גרוע שיקרה זה שבסוף
אני יגלה שדמיינתי ..
שמעתי רעש של גלגלים ..
פתאום נעמד מולי ומול דניאל אוטובוס צהוב, גדול,
ונשמעים ממנו המון צחוקים צעקות ורעשים ..
שומעים שיש שם מלא בני נוער -,-
הדלת נפתחה..
האוטובוס היה נראה בלוי וישן מאוד.
דניאל עלתה, ישר שמעתי:
"דניאל חיימשלי, התגעגעתי מלאא"
ועוד כל מיני כאלה ..
למה לי אף פעם לא אומרים את זהה ?!?
עא .. כי אף אחד לא באמת מתגעגע אלי.
התגברתי על הדיכאון שפקד אותי לשנייה ..
שמתי רגל על המדרגה הראשונה של האוטובוס..
והדבר הראשון שראיתי היה..