עוד לא דיברנו על הפיל שבחדר
עוד לא דיברנו על הפיל שבחדר.
ובכן,
מוות.
בתור ילדה די פקחית, תמיד הפליא אותי אופן ההתייחסות למוות.
אני זוכרת שבטקס יום השואה שהתקיים בבית הספר היסודי שלי, הייתי עומדת, ידיים שלובות לאחור ומבט שפוף מטה, שומעת את קול הצפירה,
ולא מבינה מה לעזאזל רוצים ממני.
ההתנגשות הזאת בין החיים למתים, השאירה אותי פעורת פה, בלי שמץ של רצון לבכות או להתייפח.
לא הבנתי, איך אחרי הטקס, אחרי הדמעות של המורות, השירים העצובים, התלמידה המוכשרת שנבחרה לשיר בקול קורע לב את התקווה.
איך בשניה שכל זה נגמר- התלמידים חוזרים ללמוד (רק אחרי שהם מרמים את כיסאות הפלסטיק לערמות מסודרות) המורים חוזרים לתפקידם,
וזהו – ניפגש שנה הבאה.
אני זוכרת את עצמי מדשדשת בחזרה אל הכיתה בפרצוף נפול, מרגישה פספוס על כך שלא הזלתי דמעה כמו כל המורות.
והמורות בכו. תמיד הן בכו, ולעייני הבכי היה כמו תופעת לוואי לשיקוי השכיחה, כי אחרי הטקס הן היו מוחות את הדמעות בזריזות וחוזרות ללמד מבלי לחשוב לעוד דקה על המשרפות ועל ההרוגים.
והמבוגרים, שאני אמשיך לקרוא להם כך גם מתי שאגיע לזמן שאוכל להכנס להגדרה הזאת ולהיות גם אני מבוגרת.
כי לפי דעתי ההבדל בין מבוגר לילד זה לא הקמטים שבין העיניים, זה הבחירה הפשוטה בעמידה מול שלולית, האם לקפץ בשאגות שמחה פנימה או לקמט את הפה בגועל למראה הגשם ולעבור מסביב על קצות-האצבעות ובסיום לנער את הבגדים, כמו מחשש לנגע.
ובחזרה לדברי, המבוגרים.
תמיד ציירתי את המבוגרים כחבורה של אנשים מאופקים וחסרי סבלנות, שכל הדברים שבראש מעיינם מתחילים ומסתיימים בזמן.
מתי אני צריכה ללכת לישון, מתי אני אהיה בוגרת מספיק כדי לצפות בסרט ההוא, מתי יחגגו לי יומולדת, מתי לעזאזל אני אתחיל להתנהג כמו ילדה בוגרת.
אני מניחה שאני לא צריכה לציין עד כמה הילדים אינם מודעים לזמן. מבחינתם שעה, יום, ושנה, הם בסך הכל הגדרות חסרות פשר, וכמות הזמן שעוברת תלויה אך ורק במידת ההנאה שלהם מהפעילות שבה הם עוסקים.
אז יום אחד (הזיכרון שלי בגד בי ואני לא זוכרת את מעשי ביום ההוא) נחתה עליי המחשבה,
איך עם כל ההתעסקות הזו בזמן, מתעלמים מהמוות?
נזכרתי בתמונה הפשוטה של סבא שלי קורא עיתון, עם המשקפיים העבות מונחות על האף הגדול. ההבעה שלו בקריאת עוד סיפור מזוויע על דרך מסויימת שבה אנשים מתו, הייתה קרובה מאוד להלם מוחלט.
ואחרי ששאלתי את השאלה, מצאתי את עצמי מגלה עוד ועוד הבעות של הפתעה כאשר בושר לאנשים על מוות, כאלו הם מעולם לא חשבו שהדבר יגיע אליהם.
ולא הבנתי, מדוע המבוגרים מתייחסים אל מוות כדבר כה רחוק, שבסופו של דבר, כולם מתים?
גליתי כי המבוגרים מתייחסים למוות כמו מגיפה בארץ רחוקה, שהסיכוי שהיא תגיע אליהם הוא שואף לאפס.
ולאט לאט מצאתי את עצמי נשאבת גם אני אל דפוס ההתנהגות הזה, מושכת אף בשומעי על סיפור מוות נוראי, בוהה בשחור של הלילה עם מחשבות אובדניות על העובדה הפשוטה שאני יכולה למות מחר, פוערת עיניים בהפתעה ברואי מהדורת חדשות המבשרת (הפלא ופלא) על עוד מוות.
ובכל זאת, למרות כל התסמינים שהינה, אני כבר שייכת לעולם המבוגרים המתעלם מהפיל שבחדר,
אני לא בוכה בטקסי השואה, גם אם הדמעות עומדות להן ממש ביציאה החוצה, ואני שומעת את התחינה שלהן לצאת ולהשתחרר מההרגשה המעיקה של המוות באוויר.
אני מחניקה אותן ומזכירה לעצמי שיש דברים שאני לא בוכה בגללם, אני אשמור את ההרגשה המעיקה מבלי לתת לה ללכת.
אני לא אתעלם מהפיל שבחדר.
כי בסופו של דבר,
כולנו מתים.
תגובות (47)
סיפור ממש יפה וכתוב די טוב…
ויש לי המלצה בשבילך….
במקום לחשוב על זה שיכול להיות שמחר תמותי, תחשבי על זה שיכול להיות שמחר תחיי.
כי (לרוב) כל בן אדם שמת, חיי לפני מותו ;)
ממש אהבתי את הכתיבה שלך ;)
כלכך מתחברת
אתן (בהנחה שאתן בנות) רציניות?
וואו. תודה רבה לכן!
ממש לא חשבתי שמישהו יקרא את זה או יתייחס לזה באיזה שהוא מובן, אבל ממש תודה(:
אני (ואכן אני בת) לא מבינה מה מפתיע כל כך?
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך ומתחברת לאמירה ולמחשבות שלך….
;)
ואוו.
אין משהו אחר שאפשר לומר חוץ מ-ואוו.
אני ממש מסכימה איתך,
"הפיל" הזה הוא חלק מחיינו,לא משנה כמה ננסה להתחמק.
הכתיבה שלך מדהימה!
מדרגת 5 :)
מה מפתיע אותי ?
האמת שאני בן אדם מאוד מוזר שחושב שהוא שונה ומובדל מהרבה אנשים, ולכן ברגע שמישהו מזדהה עם מה שאני חושבת, אני פחות או יותר רוצה לפתוח בשאגות שמחה.
מה מפתיע אותי ?
האמת שאני בן אדם מאוד מוזר שחושב שהוא שונה ומובדל מהרבה אנשים, ולכן ברגע שמישהו מזדהה עם מה שאני חושבת, אני פחות או יותר רוצה לפתוח בשאגות שמחה.
ואני שמחה שאת בת, זה היה מביך אם לא.
אני אשמח לפתוח בשאגות ברגע זה איתך אבל זה היה מביך במיוחד לנוכח חברי משפחתי שמסתובבים סבבי….
וגם אני חושבת שאני מוזרה ושונה מאחרים (לרוב זה מה שמעסיק את מחשבותי) ואני שמחה שיש כמוני.
קראתי מעט סיפורים שלך (שנראים כמו השתקפות של המחשבות) ואני חושבת שיש בהם כתיבה מדהימה
אני כרגע עם הבעה מאושרת.
וואו, אני ממש שמחה שיש מישהו כזה ! תמיד חלמתי לי שיהיה מישהו שיבין חלק מים המטאפורות שלרוב הסיפורים שלי טובעים בהם, אבל אף פעם לא חשבתי שזה באמת יקרה !
תודה רבה לך(:
אני לא חייכתי ככה מאז שגיליתי שהמבחן במתמטיקה שלי נדחה.
ול-שש.. זה סוד, תודה רבה לך, אני ממש מעריכה את זה.
אם תמשיכי לומר שזה סיפור מוזר ולא מדהים ופשוט מעורר השראה, אני אשכור רוצח שידקור אותך מחר בלילה.
אז הישמרי…
זה סיפור מדהים (על החיים כמובן שהם סיפור אחד גדול, ארוך ולפעמים גם מייגע), מרגש, נכון ו…(ציטוט) "אני לי מה להגיד", כי אין לדבר המדהים הזה מילים. מה שנקרא, הייתי כותבת לך המון מחמאות, אבל אז אני אתקע את האתר…
שוב פעם…
לתגובה הראשונה, יש לי פתגם שאמא שלי הייתה נוהגת לומר לי בילדותי כאשר הייתי חושבת על מוות ועל כמה שזה מפחדת ועל כך שאני אעבור לעולם אחר בלעדיה, או שמא פשוט העלם? והאם זה בכלל אפשרי?
"מי שמפחד למות, מת כול יום" ראו אחד הסיפורים שלי: "מי שמפחד למות, מת כול יום" (מעניין מאיפה בא השם הזה…)
אוה, רוצח שכיר זו הוצאה דיי גדולה, נחמד שאת משקיעה בי ככה(:
תודה רבה מאוד מאוד, אני ממש ממש שמחה!
נשאר לי פשוט להסכים עם כל התגובות-
את כותבת נפלא
וואו. הכתיבה ממש ממש טובה, ואין מצב שאני או כל מישהו אחר שקיים בעולם הזה יגרום לך בדרך כלשהי להפסיק לכתוב קטעים כאלו.
אני כל כך אוהבת את הכתיבה, הלוואי שכל קטע באתר הזה יהיה כתוב ככה.
והלוואי שבחיים לא תפסיקי לכתוב קטעים כאלו, אחרת אני וכל שאר התגובות נתאחד עד שתכתבי עוד. ואם לא נצליח לשכנע אותך, הרעיון של המעודדת יתקבל בברכה XD
זה קטע ממש מיוחד.
לי היה פחד ("היה"- עדיין יש במובן מסוים) מהמוות, וכשדיברנו על חוויות כואבות בכיתה כולם התחילו לדבר על קרובי משפחה שלהם שנפטרו. עצרתי אותם לרגע ואמרתי להם שמוות הוא ממש לא אמור להיות מרכז העניינים של חוויות "כאובות", כי בסופו של דבר כולם מתים וזה דבר טבעי שצריכים לקבל אותו ולא לקחת אותו כמשהו שקורה רק לחלק מאיתנו, בסופו של דבר זה יקרה גם לנו.
אני מניחה שפשוט הייתי צריכה להביא את הסיפור המדהים הזה שלך שיקראו.
דרך אגב…
ידעת שכשהפיל לא בחדר הוא בעצם בורח לראש שלי?
והפיל הזה ממש כבד….
;)
את כותבת מדהים!
למה מוזר?
אין בזה שום מוזרות, וגם אם את חושבת שכן – מוזר זה מיוחד.
וזה מיוחד ויפה!
אנונימית- תודה(: ומוזר זה מיוחד, אני מכירה בזה, אבל לפעמים מוזר זה גם לבד.
שירוש- תודה רבה! איזה בובי את! (בשלב שנגמרות לי התודות אני מתחילה לקרוא לאנשים בובי)
שוש- tell me about it . זה סיוט כשהחדר הוא בעצם הגולגולת, זה הופך את ההתעלמות מהפיל להרבה יותר קשה.
קראי לי שחר ;)
את יודעת מה אומרים… עם הפיל לא יצע מן הגולגולת, הגולגולת תשכור רוצח שכיר (וכנאמר-זה יקר).
;)
שלום שחר, קראי לי רובי(:
אם הפיל לא יצא מהגולגולת.. סביר להניח שזה ייגמר בהתאבדות- אנ אישית חושבת שרוצח שכיר זה בזבוז כסף בעניין הזה, כשאפשר פשוט לקפוץ מראש בניין או משו, אבל נו טוב.
טוב, גם אני מסכים שזה סיפור נחמד בהחלט. איזו אווירה קלילה ואופטימית מרחפת סביב הקטע! אני ממש יכול להריח את הסביונים שנקטפו בשדות והונחו על הקבר של איזה חייל מת… נו, אם לסכם, כרגיל הצלחת להדהים אותי במידת הדיכאון שאפשר להוציא מאדם אחד. את ממש האמן הקלאסי. אין ספק שהסוף שלך יהיה בתלייה מהתקרה על ידי עצמך איפשהו, אבל עד אז תספיקי להוציא כמה ספרים ישנו את פני האנושות.אבל מה שלא יהיה, הקטע כתוב טוב.
אופטימיות סטיבן? אני שומעת בתגובה שלך דרישה לאופטימיות? או שזה הדמיון הפורה שלי?
דרך אגב, החמש שורות האחרונות של התגובה שלך היה ניתוח העתיד הכי קרוב למה שלפי דעתי יקרה באמת ממה שאי פעם אמרו לי. נחמד.
אבל היי, בהתנהגות החיצונית שלי אני לא דיכאונית בכלל, אנשים חולפים יגידו שאני אפילו אופטימית, האישיות הסבוכה שלי מסתתרת מתחת למסיכה גדולה של חיוך.
ואחרי כל השטויות האלה, אני אתרץ שזה מה שתירגול יתר בטריגו גורם לי.
הדרישה לאופטימיות היא בלי ספק פרי דמיונך הפורה מדי.
אני חצי מסכימה איתך בקטע הזה אבל אני בול מה שכתבת בפרופיל שלךD:
וואו. כמה אופטימית ונחמדה!
יש בזה משהו, מצד שני, קצת הפריעה לי ההכללה של: "אני מניחה שאני לא צריכה לציין עד כמה הילדים אינם מודעים לזמן. מבחינתם שעה, יום, ושנה, הם בסך הכל הגדרות חסרות פשר, וכמות הזמן שעוברת תלויה אך ורק במידת ההנאה שלהם מהפעילות שבה הם עוסקים". זו הכללה נוראית, וגם אם היא נכונה לגביי או לא זה לא משנה, כי זה ממש לא נכון.
יום טוב ומחר טוב
וואו. פשוט וואו.
אין לי כל כך מה להוסיף.
זה כתוב כל כך יפה, וזה כל כך צודק (בעיקרון), וזה מראה על הדברים שבאמת קורים בחיים…
רק שלא ממש הבנתי מה קשור הפיל…
אבל זה פשוט מדהים.
תודה רבה לך!
אני אסביר, יש ביטוי כזה שנקרא ״ עוד לא דיברנו על הפיל שבחדר״ שאומר בעצם שעוד לא התייחסנו לגורם, או לבעיה העיקרית (שזה כמו להתעלם מכך שיש פיל בחדר).
בכל מקרה, ממש ממש תודה!
נ.ב- את בת 12?! את כותבת נפלא יחסית לגיל שלך! יש לי אחות בגיל הזה, ויחסית אליה את כשרון מהלך!
את שינית לי קצת צורת מחשבה.
יש איזה שבט אחד שמתי שמישהו ממשפחתם מת הגופות נשמרות כבן משפחה לכל דבר- מלבישים אותו, לוקחים אותו למקומות וכדומה… והמוות בשבילם הוא חלק מהחיים.
מדהים!
תודה רבה(:
אני שמחה!
הלוואי ואני אכתוב ככה יום אחד ..><
תודה לך, אבל אני בטוחה שאת מוכשרת(:
עדיף מאוחר מלעולם לא.
במילה אחת: נחמד
בשתי מילים: נדוש
בשלוש מילים: חופר
ובארבע: נמאס
כתוב יפה, אבל הנושא בשתי מילים.
שביד
~~~~
קודם כל, עצה קטנה- אם אתה רוצה שיתייחסו לתגובה שלך אתה צריך לכתוב אותה נורמלי, ולא בשלוש או ארבע מילים.
דבר שני, תודה רבה על הכנות, ואני ממש אשמח אם אתה תסביר למה התכוונת ולא תגיד דברים בכלליות מבלי להדגים.
בכל מקרה, תודה רבה לך(:
סורי
בהתחלת הקריאה ניהנתי מאוד, כי אהבתי את הסגנון ואת הרעיון בסיפור, אבל עם כול שגיאת כתיב, כול שגיאת דקדוק וכול משפט שנראה מאולץ או נדוש, דוגמת הפסקה עם השלולית, שבעייני הייתה מיותרת לגמרי, הלכה ההנאה שלי ופחתה.
בקיצור, סיפור עם רעיון טוב, אבל חסר סדר בכתיבה וכול הדברים המטרידים בכתיבה מתאספים לכדי הסחת דעת שאי אפשר להתעלם ממנה, כך שקשה ליהנות מהקטע.
דניאל,
אני לא מניחה ולא משתיקה אותך, אז סביר להניח שאני עושה משהו מועיל עם החיים שלי?(התגובה הזאת שלך לא הייתה אינטליגנטית במיוחד)
דבר שני, הסיפור הזה נולד מתוך מחשבות, ולכן נכתב בשרשרת של אסוציאציות שנגמרה במסקנה שקשורה לאסוציאציה הראשונה.
תודה רבה על הביקורת בנוגע לקטע אם השלולית, אני מודעת לזה שזה אולי לא קשור, אבל כמו שאמרתי שלוש שורות מעל, לא כל כך משנה לי כי הכוונה הייתה אסוציאציות.
שגיאות כתיב? אשמח לדוגמא.
בכל זאת, תודה על הביקורת הבונה ( :
טעיתי.
הקטע *עם השלולית
האמת היא שנמאס לי לתקן שגיאות של אחרים באתר. אני עושה את זה כול כך הרבה שזה נהפך כבר לנדוש וטפל בעייני. אחרי הכול, זה הסיפור שלך, והשגיאות הן עניינך.
במקרה שלך אמנם, היות וביקשת בצורה מנומסת, אעזור לך להתחיל.
קודם כול, יש לך שגיאות קטנות, כמו "מרמים את הכיסאות" במקום "מרימים…" וגם "הינה" במקום "הנה" ו-"כאלו" במקום "כאילו".
ואז יש את המשפט המוזר "ולא הבנתי, מדוע המבוגרים מתייחסים אל המוות כדבר כה רחוק שלעולם לא יגיע אליהם, שבסופו של דבר, כולם מתים?" אולי התכוונת להגיד "כאשר בסופו של דבר…" או "כשבסופו של דבר…" המשפט הזה לא מובן לי באופן כללי.
אולי יש עוד שגיאות. כמו שאמרתי, אין זה מתפקידי למצוא אותן ולא טרחתי לחפש בצורה מעמיקה. מצטער.
ודרך אגב, שלא תטעי, הסיפור שלך מעניין ומרתק, רק באתי לומר שיש הסחות דעת שכדאי לך לשקול ולהסיר.
תודה רבה,
לגבי היודים שחסרים לי, זה לא עניין של כתיב חסר או משהו כזה?
בכל זאת, אני אתקן.
יש מילים שנכתבות בצורה דומה, בין בכתיב חסר ובין בכתיב מלא, ולא משנה איך הן נשמעות. יש לכך חוקים מורכבים הקשורים בניקוד, שאני מודה שאני לא בקיא בהם. בכול מקרה, לגבי המילים שכתבת, אני די בטוח שלא כותבים אותן בכתיב חסר. אחרי הכול, כתיב חסר נועד להקל על הקריאה ולא לסבך אותה (וזה מסובך מאוד אצלך, היות ולמילים שכתבת יש משמעות שונה כשהן נכתבות בלי יוד. כאילו נהפך ל-כאלו – כמו כאלו הם חיי. הנה נהפך ל-הינה – כמו השירה הינה חלק בלתי נפרד מתרבותנו. ולא מובן לאיזה מילה התכוונת, כי שתי המילים בעלות משמעויות שונות).
דניאל- שתוק.
סיפור נהדר, אהבתי מאוד את הבלגן החינני של הכתיבה שלך.
ובקשר לרוצח השכיר- למה סתם לבזבז כסף? תנו לי את הכתובת ועד מחר הקטאנה שלי כבר תהיה נקייה מהדם.
אני מאוד יסודית.
ובקשר למוזרות- להיות מוזר זה מאוד נורמלי. לדעת שאתה מוזר… ובכן, זה כבר יחודי.
עכשיו נעלבתי ואני בוכה!
סלח לי על ההנחה הפראית, אבל נראה לי שאתה תצליח להתמודד.
אף אחד לא ביקש ממך להניח הנחות ובטח שלא להשתיק אותי. עכשיו להי תעשי משהו מועיל עם החיים שלך.
קודם כל, דניאל בחיים לא ישתוק, ככה שזה לא יעזור לך.
חוץ מזה שאני מעריכה את התגובה שלו, אז זה בסדר.
תודה רבה לך טדי ריבר(:
מדהים. הפיסקה עם השלולית אולי לא קשורה ואולי הייתה שייכת לסיפור בנפרד ובכל זאת. אי אפשר להתעלם מיזה שזאת יצירת אומנות, פתיחה וסגירה מוחצים, מושלם מושלם מושלםץ
תודה רבה לך(: