החיים משתנים

הקדמה :

מאיה –
הי קוראים לי מאיה , ואני בת 14 ואני לומדת בכיתה ח' .
אני גרה במושב " תימורים " , זה מושב רחוק ולא כל כך מוכר .
יש לי שיער חום וקצר ויעניים כחולות , ירוקות .
אני לא ממש גבוהה ולא כל כך רזה , אבל גם לא ממש שמנה .
אני לא ילדה ממש מקובלת, יש לי בקושי כמה חברות וכמובן שאין לי חבר כי אף אחד לא שם לב אליי .
אבל יש ילד אחד שאני מאוהבת בו והוא הבן אדם הכי מושלם קוראים לו "יובל" אבל כמובן שיש לו חברה שקוראים לה שרון , שהיא במקרה אחותי .
שרון –
שרון היא אחותי התאומה , היא גדולה ממני בשתי דקות ובכל הזדמנות שיש לה היא מזכירה את זה .
אנחנו ממש מחוברות והיא יודעת את כל הסודות שלי חוץ מהעובדה שאני מאוהבת ביובל , את זה היא לא יודעת .
לשרון יש שיער בלונדיני וארוך ועיניים כחולות , היא רזה וגבוהה .

שאר הדמויות התגלו בהמשך הסיפור !
~ מאיה ~
' אז זה סופי ? אתם נפרדים ?! ' התעצבנתי .
בעטתי באחד גמדי הגינה בכעס , עד שהוא נשבר לרסיסים .
לא היה נראה שלאמא איכפת ששברתי אותו , ואבא בכלל ישב ובהה בנקודה באוויר .
' זה לא יכול להיות .. ' שרון מלמלה והתיישבה על הספסל עץ ממולם , כשהיא מסתירה את פניה הבוכות .
אמא נעמדה ' בנות , אני מבקשת שתהיו קצת יותר רגועות …. '
' רגועות ?! ' צעקתי עליה .
שרון ניגבה את הדמעות ומיהרה לעמוד לצידי . ' איך את רוצה שנהיה רגועות שאתם הולכים להיפרד ? ולא רק זה .. '
' אתם עוד הולכים להפריד אותנו ? ' המשכתי אותה .
אבא התבונן בנו לשבריר שנייה , במבט מרחם . אבל מיד כשקלט שהסתכלתי , הוא שוב הפנה את מבטו אל האופק .
' מתוקות של אמא ' היא ניסתה הפעם בחנפנות , והתקרבה לחבק אותנו . שתינו נרתענו במידי .
היא נעלבה והתרחקה ממנו . אבל בשנייה המבט שלה השתנה לכעס .
' מושיק , אולי תעזור לי קצת ?! ' היא צעקה על אבא .
' רינה . את לא תגידי לי מה לעשות ' הוא נתן בה מבט מעוצבן ' ואני גמרתי פה ! ' צעק וקם בפתאומיות מהספסל .
הוא הסתכל עלי ועל שרון במבט אוהב , ואחרי שנייה בהה ארוכות באמא .
הייתה שתיקה .
אבא הפנה את הגב אלינו בלי לומר מילה , ונכנס אל הבית .
' בנות ' אמא לחשה וניסתה להישמע סמכותית , אבל שמעתי בקול שלה כמה היא מנסה שלא לבכות .
' מה ? ' שאלתי בלחש , חוששת מה יבוא עכשיו .
' אתן תחליטו ביניכן , מי נשארת פה עם אבא , ומי עוזבת איתי ' היא נעצרה לכמה שניות ואז המשיכה ' אני רוצה להזכיר לכן שהבית ששכרתי מאוד רחוק מכאן , ולא תיפגשו הרבה , אבל הבית ההוא הרבה יותר גדול ' היא גמרה בלחישה והסתלקה באותה הדרך כמו אבא .
שרון פרצה שוב בבכי וחיבקה אותי .
' מה נעשה ? ' שאלתי אותה , מרגישה איך הדמעות עומדות לרדת בכל רגע .
' אם לא איכפת לך .. ' היא לחשה ' אני רוצה להישאר עם אבא '
' אבל גם אני רוצה להישאר עם אבא ! ' צעקתי .
' אבל אני האחות הגדולה , אז אני מחליטה ' היא אמרה והתיישבה על הספסל .
' גדולה ממני בשתי דקות ' לגלגתי והתיישבתי לידה .
היא שילבה את ידיה .
' אז בואי נחשוב בדרך הגיונית יותר ' היא אמרה ' אני יגיד לך מה חשוב לי פה , ואת תגידי לי את , וכך נדע למי יש פה יותר דברים שהיא לא יכולה לעזוב '
' מוסכם ' אמרתי והתחלתי להריץ מחשבות .
' אני יתחיל ' היא קמה מהספסל , נגבה את הפנים והתחילה .
' דבר ראשון , יש לי פה את החברות הכי טובות , יש לי את הידידים מהכיתה המגבילה , יש לי פה את שני החוגים שלי , את הסוסים ! את אבא כמובן , יש לי פה את מקומות הבילוי שאני לא מפסיקה ללכת אליהם , את החווה הקרובה ו .. ' היא נעצרה כדי לחשוב ' את יודעת , את יובל ' היא הסמיקה והתיישבה על הספסל .
היא ויובל חברים כבר כמעט שנה .. ואת זה שכחתי לרגע . עכשיו פשוט אין סיכוי שהיא תעבור עם אמא .
' אני … חשבתי . אין לי פה כלום . אני מסתכלת על שרון , שבוהה בי ומחכה לתשובה . כשאני רואה אותה , אני רואה את עצמי . אבל בעצם , כמה שאנחנו דומות , אנחנו בעצם כלכך שונות .
אין לי חוגים . בקושי חברים , רק כמה ילדות מהכיתה , וממש לא היה איכפת להן אם הייתי עוזבת . אני לא יוצאת לבלות הרבה , אני לא אוהבת את החווה הקרובה ולא סוסים . ויש לי רק דבר אחד שחשוב לי פה וזה יובל אבל את זה אין סיכוי שאני אגיד לה . '
' אני הגעתי למסקנה שאני רוצה לעבור עם אמא ' אמרתי ורצתי אל תוך הבית בוכה , משאירה את שרון לבד בחצר .'