הדרך הקלה

בחרתי בדרך הקלה. בחרתי למות.
~~~~~~~~~~~~~~~
תמיד אמרו לי, שמה שאני אבחר – תלוי בי. מה שאני ארצה – אחריותי. אבל אף פעם לא אמרו לי שעדיף לשתוק. הלוואי שהיו אומרים.
תמיד רציתי להיות חלק מהזרם, להיות כמו כולם, אבל לא חשבתי שיום אחד זה פשוט יילקח ממני.
סך הכל, הייתי ילדה דיי שקטה, תמיד הייתה לי דעה, אבל לא תמיד הבעתי אותה. לפעמים פגעו בי, לפעמים ניסו להוריד לי את הביטחון. לא הגבתי. אחר כך נהיה מאוחר מדי. הכעס כבר הצטבר לי בוורידים, לפעמים רציתי לצרוח, לנסות לשנות משהו, אבל לא היה לי אומץ. הלוואי שהיה.
אבל החלטתי שלא. להיות אני לא יעזור לי. לא במקרה הזה.
יום אחד הכל התפרץ. שוב העליבו, שוב פגעו… החלטתי שזהו. הפכתי שולחן וצרחתי. דמעות של זעם הצטברו בתוכי, ולי כבר לא היה אכפת. הריי מה זה כבר משנה?
היועצת לקחה אותי לשיחה, הזמינו לי פסיכולוגית, דיברו, ניסו להבין… אבל אני הדחקתי. לא רציתי יותר לחיות. יום אחד הייתי לבד בבית, והחלטתי שזהו, אני לא רוצה יותר. לקחתי יותר מארבעים כדורים, ובלעתי חופן חופן. פעם אחת כמעט נחנקתי. כתבתי מכתב פרידה מהעולם, כתבתי כמה אני אוהבת את המשפחה, שזה לא אשמתם, ופרסמתי בפייסבוק. לאט לאט התחלתי להרגיש מנומנמת.
הלכתי לשכב במיטה. הדבר הבא שאני זוכרת, זה אנשים צועקים, צפצופים של מכשירים… כל מה שיכולתי לחשוב זה באסה. למה? למה לעזאזל לקחתם אותי?! תנו לי לישון וזהו. תעזבו אותי כבר. כשהתעוררתי שוב, הייתי בחדר לבן. דרך מאוד פשוטה לתאר בית חולים, אבל בכל זאת. לידי ישבו המשפחה, היועצת, המורה, רופאים ומסתבר שגם הפסיכולוגית של מחלקת ילדים ונוער. היד שלי כאבה, בעיקר בגלל הצינורות שהיו מחוברים אליה, וסך הכל הייתי דיי ישנונית. הצילו לי את החיים. בהמשך סיפרו לי שילד אחד בדק וחיפש את המספר טלפון של ההורים ואת הכתובת, ומלא ילדים התקשרו והזמינו מדא, מלא ילדים שאני לא מכירה. הילד הוזמן לבית חולים, והוצג כזה שהציל אותי. מאז, נפגשתי איתו הרבה מאוד, נהיינו חברים, ואנחנו ביחד כבר שנתיים. עברתי לבית הספר שלו, וטוב לי, אנשים חדשים, כיתה חדשה… אני עדיין נפגשת כל שבוע עם פסיכולוגית, ועדיין מתעניינים בשלומי יותר מאצל ילד רגיל, אבל למדתי לחיות עם זה.
החיים שלי השתנו. קיבלתי עוד הזדמנות, וכבר מההתחלה, ניצלתי אותה כמה שיותר:)