המטה – פרק 1

השדות הרחבים שהקיפו את אושיון התפרסמו בכל האזור. היו בהם פרדסי תפוזים גדולים וירוקים, מטעים מטופחים של בננות, ושדות חיטה צהובים, מחכים לקציר. המיקום הגיאוגרפי של אושיון איפשר לה להנות מסוגי אקלים מתאימים לרוב סוגי הגידולים. הדבר היה יוצא דופן כל כך שעד מהרה נכתבו אגדות רבות על אושיון, המספרות שכסטן הגדולה עצמה, לאחר מעשה בריאת העולם, ברכה את אושיון. אולם באותו יום נראו השדות רחבי הידיים יפים אף יותר. השילוב הנפלא עם השמש שנעצרה באמצע השמיים והקישוטים הנאים על העצים יצרו רושם שכסטן החליטה לברך את אושיון שוב, לכבוד אותו ערב של חג האביב, שיתחיל כשכולם יתכנסו בפונדק 'הלוחם האדום' ויחגגו עד השעות הקטנות של הלילה.
אולם אותו יום של חג האביב, כפי שעמד לגלות אלן דיאגמון, נער בן 13, נמוך, רזה ובעל עיניים ירוקות, כמה שעות מאוחר יותר, לא היה משמח במיוחד עבור אחדים. באותו בוקר קישט אלן את מטע הזיתים המשפחתי, ותלה את שרשראות הנייר שהכינו הוא ואביו יום קודם לכן. כן, אין ספק שעד אותו רגע היום הזה היה אחד הימים הטובים ביותר עבורו בזמן האחרון.
יום יום, כשהיה מזיע מתחת לשמש היוקדת באמצע השמיים, היה אלן עובד במטע במשך שמונה שעות. הוא היה עורך מסיק זיתים, משקה את העצים, הופך את האדמה, חופר בורות ניקוז ומנסה להבריח את הציפורים העקשניות שניסו לאכול מן הזיתים, ו – אם להודות באמת – הצליחו. ויום יום, כאילו כל זה לא מספיק, נאלץ אלן לצפות בתהלוכה העצובה של הילדים המאושרים בלא ידיעתם, בעודם הולכים לבית הספר. הם תמיד אמרו שהם היו שמחים להתחלף איתו, כי בבית ספר נותנים שיעורים ועבודות, וצריך לשבת בשקט במשך חמש שעות ביום, אבל הוא לא חשב שהם יהיו כל כך נחרצים בנושא לאחר יום של עבודה קשה במטע. הוא זכר עדיין את ימיו הראשונים כעובד, לפני ארבע שנים. הוא זכר עדיין את השבוע שלאחר השריפה הגדולה בכפר, השריפה שהרגה את אמו. הוא זכר את השיחה שניהל איתו אביו, בה הסביר שהוא, אלן, צריך לעבוד במטע יום יום, כי אין עוד מי שיעשה זאת לאחר מות אימו. עברו ארבע שנים מאז, אלן גדל והתחזק, הגיע לגיל 13, אבל הימים הראשונים בעבודה, הימים בהם כששקעה השמש זלג דם מידיו וצמחו יבלות בברכיו, הימים בהם התאבל על מות אמו, עדין נצרבו בזכרונו. כן. מה הוא לא היה עושה כדי ללכת, אפילו רק ליום אחד, לבית הספר.
באותו יום של חג האביב, מעט לפני ארוחת הצהריים, גמר אלן את העבודה במטע. הוא התיישב על אבן ליד המטע והסתכל עליו בתחושת גאווה. הוא גמע את המראה עוצר הנשימה שיצר והחל ללכת באיטיות לעבר בית העץ הקטן בשולי השדה, מתענג על כל רגע. הוא פתח את הדלת בקול חריקה צורם ונכנס לסלון ביתו. הוא הרגיש שמשהו מוזר קורה בבית, אבל לא הצליח להבחין מה, עד ששמע את קול אביו: "אלן, יש לי משהו… להגיד לך". אלן שם לב פתאום שאביו, עם עיניים אדומות, יושב על הספה בסלון. אלן בלע את רוקו, והתיישב מולו. אביו של אלן, רונד, כאילו לפי סימן מוסכם בין שניהם, החל לדבר. "אתמול, קצת לאחר שיצאת לעבוד במטע, הגיע הביתה אדם רכוב על סוס, שליח מלוראק הבירה. הוא הודיע שכל גבר מגיל 16 ומעלה, כשיר לקרב, מתבקש להגיע למצודת לותרין עד סוף השבוע. אתמול לא סיפרתי לך על כל זה, כי רציתי להיות בטוח שהוא דובר אמת. דיברתי עם כמה אנשים בכפר ו… אני צריך לצאת עוד היום, בן".
"מה?" שאל אלן, "למה? מה קרה?"
"פרצה מלחמה בצפון," הסביר אביו, "ממלכת רולגארד החליטה שנמאס לה מאיתנו. מסדר דגניר לא עוזר, לא אכפת לו, והאלפים בדרום מפחדים להתערב – הם לא רוצים להסתכסך עם רולגארד."
"מה?" אלן לא הבין, "למה אתה חייב לבוא? אתה יכול פשוט להסתתר בבית, אף אחד לא יבדוק אם כל אחד הגיע ללותרין."
"רק ש… אני לא יכול לחכות בבית כשאנשים מתים בשבילנו בחוץ. זה לא עניין של מה חשוב לנו, או מה טוב לנו. זה… עלינו להלחם לבדנו, וכולם צריכים לעזור." הוא עצר, והסתכל באלן שהבין את אביו. הוא המשיך לדבר, הפעם בנימה עניינית יותר. "כשלא אהיה כאן משפחת אלור תדאג לך. הם יתנו לך לגור בחדר האורחים שלהם עד שאחזור". אביו המשיך לפרט רשימה של דברים שעליו לזכור כשהוא לא יהיה פה. ואלן לא הקשיב. הוא רק חשב.