הטבלה המחזורית – פרק 33

מכאן נדמה היה שהכל פתאום נהיה בסדר. אפילו ממש בסדר. יותר מידי בסדר. קצת מחשיד אם תשאלו אותי.
ירדן ביקשה סליחה מאופאל ופתאום הן נהיו החברות הכי טובות (כמה שבנות צבועות…) ופרסי ואופאל הצילחו למצוא סירת משוטים ישנה ולא מפוארת ולכן ישבתי בחלק האחורי עם מחלת ים כל הדרך לנורבגיה.
ירדן ופרסי לא היו צריכים לחתור, המים כאילו נענו לבקשות שלנו ולקחו אותנו לנורבגיה במהירות מטורפת יחסית לכלי השיט שבו שטנו.
לא יכולתי לישון כמובן על הסירה ולכן נאלצתי כל הדרך לסבול מכאבי ראש. אני חושב שבגלל שאני בן אתנה, האוייבת של פוסידון, פוסידון רצה איכשהו להתנקם בי, אך כיוון שלא העז להפוך את הספינה בגלל ילדיו, הוא כנראה העדיף לתקוף אותי במחלת ים, וממש לא עזרו כל היצורים הימיים שהחליטו לחבוט בדופן הסירה.
"יש לך מחלת ים?" שאלה אותי ירדן.
אפילו לא עניתי לה.
"קח קצת" היא הושיטה לי מימייה שלה. ציפיתי למים אבל זה ממש לא היה מים. זה היה משקה בטעם של השוקו שאבא שלי נהג להכין לי שהייתי חולה. מצאתי את עצמי עוצם עיניים וכבר מרגיש הרבה יותר טוב. החזרתי לה את המימייה והטתי את הראש שלי ונרדמתי.
בחלום שלי ראיתי ארמון ענקי עשוי מאבנים כחולות שקופות, כאילו כל לבנה עשוייה מאקווריום קטן בפני עצמו. שמעתי שם קול.
"ובכן, צאי לדרכך" אמר הקול. זה היה קול גברי נמוך ומרושע.
לא שמעתי את הקול השני ממש באוזניים אבל איכשהו הצלחתי לשמוע במוח שלי את הקול.
"מיד" ענה הקול.
המסך כולו התעמעם ואני התעוררתי.
פקחתי עיניים לאט לאט.
"תראו מי התעורר" אמרה אופאל.
"הנה זה שוב קרה!" אמרה ירדן.
"מה?" שאלתי.
"העיניים שלך" היא אמרה "איכס!".
"מה קרה?" שאלתי.
"בעיניים שלך, יש זיק כזה של זהב מידי פעם ואדום כזה" אמרה אופאל. היא שלפה מהתיק שלה מראה. תסתכל.
אני הבטתי וכל מה שראיתי זה יצור מבחיל עם שיער בלונדיני מלוכלך כל כך. הפנים שלי היו מוכתמות. הסתכלתי טוב על העיניים שלי ואז באמת ראיתי, בחלק שאמור להיות לבן יש מידי פעם הבזק אדום. זה באמת היה מגעיל.
"איפה אנחנו?" שאל פרסי, הוא ממש היה לא קשור, גם באווירה וגם במשפט.
"אנחנו לא רחוקים כל כך מטרומסה" אמרה ירדן "עוד מעט נגיע. תתכוננו".