אהבה ממבט אחרון- פרק 33

כל הלילה לא הצלחתי להירדם. חשבתי על אדוארד ועל זה שבעוד פחות משבוע הוא יילך.. להרבה מאוד זמן. התהפכתי. חיכיתי לצלצול ממנו, או משהו, שיגיד לפחות שאין מה לעשות, הוא עושה את זה תמיד. אבל הטלפון התנגד! הוא פשוט לא רוצה שיצלצל הטלפון… 
דדדדדזזזזזזזזזז.
טלפון! קפצתי מיד מהמיטה שלי ועניתי לטלפון בהתרגשות "הלו?!"
"הלו אחותי!" אוף! זאת נוי.
"היי נוי…"
"את נשמעת לא שמחה לשמוע אותי, קרה משהו?"
"ועוד איך קרה משהו!"
"נו? ספרי!"
"הוא הולך בשבוע הבא לטיול שנתי עם המשפחה שלו"
"נו?! זה לא כזה נורא! את צריכה לשמוח בשבילו!"
"לשמוח שהוא הולך לחודש?!"
שתיקה.
"טוב.. זה לא קרה לי אף פעם.. אבל אני יודעת שהוא ידבר איתך וזה.. אבל חודש יעבור בקלות! את עוד תראי בעצמך"
"כן בטח"
"יודעת מה? בואי נראה.. עד מחר!"
והיא ניתקה.
עכשיו חזרתי למיטה שלי והתכסתי בפוך שלי, אני יודעת שעוד לא חורף ועוד רק סוף אוקטובר וזה.. אבל אני נורא אוהבת פוך ואני אוהבת לשים עליי פוך עוד לפני שמגיע החורף, אז אל תחשבו שאני מוזרה!.
———–
אחד בלילה.
אני מלטפת את השרשרת שאדוארד נתן לי שוב ושוב.
שיעמום.
אני בוהה בחלון, עכשיו בתקרה, ועכשיו בקיר, ועכשיו לטלפון.
ניסיתי לחשוב על הפגישה שלנו היום אבל הראש כאב לי מאוד כשניסיתי להיזכר בזה, משהו בתוך תוכי אמר לי "חכי.. הוא עוד ידבר איתך על זה" טוב.. ואני.. מקווה.
עכשיו עצמתי את העיניים ונרדמתי.
——
למחרת בבית הספר אדוארד לא הגיע. לא היה זכר שהוא היה כאן בכלל, במיוחד כשהלכתי היום למזכירות.
"שלום?.." דפקתי על דלת המזכירות בעדינות ונכנסתי בלי לחכות לתשובה.
"כן.. איך אני יכולה לעזור לך?" שאלה אותי המזכירה בזמן שדיפדה באיזה עלון.
"אמ.. רציתי לדעת… אדוארד מכיתה ח'4 עוד לומד בבית הספר הזה?" המזכירה הביטה בי במבט שואל ואז אמרה "הוא היה אמור לעזוב עוד מלפני חודש. ההורים שלו הגישו בקשה בסיבות שונות שעליהם לעבור מקום.. אני יודעת" עכשיו רציתי לבכות. אני אבודה. אבודההההה!!!!!!