אהבה ממבט אחרון 2- פרק 18

עכשיו נראו על המצגת תמונות מכיתה ג'.
"איזה לוזרית את!" קראה בר ואיתה צחקו שרית ושירה עליי "לוזרית! לוזרית!" כל הכיתה שרה ביחד אבל באותו רגע הגיעה המורה בכעס והשתיקה את כולם. באותו רגע פרצתי בבכי והמורה ניגשה אליי וליטפה את ראשי "מי פגע בך, מלאך קטן, מי?" אהבתי את המורה רותם, היא הייתה המחכנת היא טובה שהייתה לי אי פעם, אני אוהבת אותה.
ניגשתי אלייה וחיבקתי אותה בעוד היא נועצת בכולם מבטים ושמעתי איך אור אומר לאורי איזה לוזרית אני ואיזה בכיינית אני ואורי הסכים איתו "לכי תשטפי פנים" אמרה רותם ואני הינהנתי ורצתי לשטוף פנים.
פתאום התנערתי מהמצגת שהייתי שקועה בה כל כך והחטפתי מבט לאדוארד "אדוארד?" הוא היישר אליי מבט באיטיות "כן…?" בלעתי את הרוק שהיה בפיי "זה באמת היה ככה" אדוארד הינהן "אני יודע" נראה לי שראיתי אותו בוכה אבל לא זה בסדר.
ואז שוב השמכתי לצפות במצגת.
"היי!" קרא אורי מאחוריי ואז זרק לעברי בלון מים שהתפוצץ כשנפל עליי והייתי רטובה והיה לי קר כי רוח קר התחילה לנשוב "לוזרית!" צחק ואז אור ניגש אליו ושניהם הלכו ביחד בעוד הם מביטים עליי עומד על מקומי, קופאת מקור, נשבעתי שאחזיר להם נקמה, נשבעתי.
פתאום הופיעה מולי בר ואז נאנחתי "תגידי עליי מה שאת רוצה רק על תזרקי עליי עוד בלון מים, אני אל רוצה למות" אמרתי ואז בר נחרה בבוז והחטיפה מבט לשרית ולשירה, שהיו כמו הזנבות שלה, הלכו איתה לכל מקום. שרית ובר התחילו לצחוק צחוק שהמשיך נצח ושירה רק שתקה ואז נתנה לי במהירות את הסווצ'ר שלה ואמרה "תיקחי אותו, שלא תתקררי, ותחזירי לי אותו מחר לוזרית" והיא הלכה אחריי בר במהירות והן נעלמו אחריי שפנו בפנייה לרחוב אחר. "תודה שירה" מילמלתי ושמתי עליי את הסווצ'ר שלה והבטתי סביבי, עננים שחורים- אפורים התחילו להתאסף ולהתחיל להוריד גשם "תודה" מימלתי והלכתי הבייתה בגשם, בוכה, לפחות הגשם הזה מסתיר לי את הדמעות.
עכשיו במציאות הרגשתי איך אני מעלה דמעות מהזיכרון הזה ואז המצגת עברה לתמונה הבאה, תמונות מסיום בית הספר.
"אני אתגעגע אלייך!" שמעתי את קולה של בר בוכה על כתפה של שרית "גם אני!" קראה שרית ושתיהן בכו אחת על השנייה ושירה רק הביטה בהן מהצד.
ואז כולם הפנו את המבטים שלהם אליי לשנייה והצילצול צילצל והלכתי לארונית שלי, לראות אם קיבלתי פתק סיום ממישהו, אבל לא היה שם אף פתק, כולם חשבו שאני איזה מוזרה או משהו כזה, אבל אני לא, לא הייתי מוזרה בכלל.אחריי זה כשיצאתי מבית הספר מצאתי פתק קטן ובו היה כתוב "נמצא את דרכינו, שנינו, את זה אני מבטיח לך". זרקתי את הפתק למחזור והתיישבתי על הספסל שליד בית הספר ובכיתי "למה הלימודים היו חייבים להסתיים כך?!" ואז הצצתי בתמונה שלנו הכיתתית וראו בה איך כולם מתגעלים לעמוד לידי, ואיך חלק מכניסים לי מרפקים ומסתירים אותי בתמונות "סתם מטומטמים" שמעתי קול מעליי וראיתי אישה עומדת מולי "חוליגנים" מילמלה והמשיכה ללכת, עקבתי אחרייה ואז הבטתי עוד שנייה בתמונה ואז הכנסתי אותה לתוך התיק שלי שממנו הוצאתי כמה דפים ועשיתי חגיגה לעצמי "ווהו! סיום בית ספר!" וזרקתי את הדפים בשמחה והלכתי הבייתה.
עכשיו התמונות עברו במהירות עד שנשמע כזה קליק קטן והמצגת נעלמה.
"ומה עכשיו?" שאלתי את אדוארד שמשך בכתפיו.
"בואי נלך, אני עייף" אמר אדוארד ותפס בידי והתחיל לגרור אותי החוצה "אני גם" חייכתי ואז הוא אמר "אז בואי נזיז את עצמנו" התחלנו ללכת בשקט ליציאה עד ששם חיכתה לנו הפתעה.