עוד מעט 30

עוד מעט 30. עוד מעט 30! שלושה עשורים של כלום! או כמעט כלום. המון סמים, אלכוהול, סקס כזה ואחר, אבל בעיקרון כלום כלום כלום! מה אנשים משיגים עד גיל 30? התשובה על זה לא ממש מזיזה לי, כי היא רק מדגישה את העובדה שאני לא השגתי כלום ועוד עם סימן קריאה גדול! גדול כגודל הריק, ושואב כמו החור השחור. הרבה סימני קריאה, הוספתי בפסקה כה קצרה, אך זה אך כדי להדגיש את הכלום שהשגתי לקראת גיל שלושים שלי. אנחנו עכשיו בסוף ספטמבר, תקופת החגים, ממש באמצע סוכות, אחרי ראש השנה, ואחרי יום כיפור והצום של 'כולם' ובמאי ימלאו לי 30 ואני לא השגתי כלום. ועכשיו זה כבר נראה נדוש לחזור על זה, כלום – כלום – כלום…
ולכולם אני מספר איזה בן אדם נפלא אני, כי הצלחתי להתגבר על החרדות שלי והצלחתי להבין את קצה קוצו של עולם הרוחניות וכמה סובלני נהייתי ואמפתי ואכפתי ועל מי בעצם אני עובד? זו בריחה מארץ הבריחות. אני חי בנוחות היחסית שלי, עם הכסף 'הקל' שאני מרוויח, אבל חי מן היד על הפה ומגזים בכל. מגזים בסמים ומגזים עם אלכוהול ומגזים עם כמות החיות שאימצתי לעצמי בידיעה שההכנסה שלי היא לא משהו, בלשון המעטה. ועדיין אני לא מספיק נואש (אולי) כדי לקום ולעשות משהו.
רק לקראת גיל שלושים, הבנתי שככה זה לא יכול להמשך.
ועל מי אני עובד כאן?
זו הייתה אחותי הקטנה ודודה אחת שנתנו לי את הדחיפה לרצות, כי ככה אי אפשר להמשיך.
6 שנים מאז שברחתי מעיר הוריי אל העיר הגדולה. הבעיה כשאתה בורח, אתה לא מתקדם לשום מקום, כי אתה כל הזמן במנוסה, מן הפחדים שלך, ואין את מי להאשים, כי אתה כבר בן 30.
ופתאום במשבר ה'כמעט גיל 30' ועכשיו לאן?- אתה פתאום מגלה את המיניות שלך מחדש ובמקום לצאת מהארון ולגלות שאתה הומו, אתה מבין שאולי, רק אולי, אתה נמשך לנשים ובא לך על החזה הנשי, ועל הנשיקה הנשית ועל הגוף הנשי, ורק מלחשוב על זה כבר נעמד לי, אלוהים… ומכאן לאן?
בתור ילד, מעולם לא היו לי חלומות על מקצוע, מעולם לא ידעתי מה אני אעשה כשאני אהיה גדול, הביעה עם זה, שכשאתה באמת הופך לגדול ואתה לא יודע מה אתה רוצה להיות, אתה הופך לשום דבר, לכלום, לאפס וכל זה ללא דיכאון או שנאה עצמית, זו האמת הקטנה והמרה. מרה כל כך שאתה לא רואה את האור בקצה המנהרה וגם לא את הרכבת המתקרבת, אתה פשוט חי מ יום ליום, עד שיגיע יום ההולדת 30 שלך ואז תעשה מה? כי בגיל שלושים, אתה כבר באמת ילד גדול, אחרי תואר כזה או אחר ואילו אני, חי לי מיום ליום ומפחד שהכיף יגמר וצריך להתחיל בחיים האמיתיים.
בתיכון, היה לי חלום להפוך לווטרינר ואח"כ לפסיכולוג, ואח"כ לסופר/כותב/מחזאי/שחקן עד שהבנתי כמה כל זה קשה. לפסיכולוג ווטרינר צריך ללמוד המון שנים וההתעסקות במילה הכתובה זה כמו לנסות לראות גאנו אחד בתוך עדר של מיליונים, ושחקן זה מלצר בתחפושת. ואז עשיתי את מה שאני עושה הכי הכי טוב, להניח את הכל בצד ולברוח. קודם לברוח מההורים, ואח"כ לברוח מעצמי, אבל מעצמך אין לך מנוס, כי גם אחרי שהסוטול עובר, אתה נשאר עם עצמך, רק הרבה הרבה יותר נמוך. ומתהום הנשייה אתה יכול רק להעלות, וזו המטרה שלי.
אולי לצאת לעולם הגדול, אולי להתחיל לעבוד בעבודה נורמלית, ואולי רק חצי משרד, רק בשביל שכ"ד כי אחרי 6 שנים של עבודה מהבית, בעיסויים, לא כל כך בא לך לצאת מהבועה הקטנה שלך. הבועה הנוחה, הרגועה, ללא שינויים וללא דרמות, הבועה של היום יום, הבועה שבתוכה הסתתרת כי אף אחד מעולם לא הפריע לך להסתתר בתוך הבועה שלך, להסתגר מפני ההורים, המשפחה החברים. להיות מנותק מבחירה, לחיות בתוך העולם שלך, אבל זה לא עובד ככה. זה אולי מתאים לגיל ההתבגרות כשההורים לא מבינים אותך ואתה לא מבין את ההורים, אבל זה כבר לא מתאים לגיל 30. כי בגיל 30, הגיע הזמן להיות ילד גדול, מבוגר ואחראי ודי לחכימא ברמיזא.