מארי \\ פרק 1

הבנות רצו בשמחה וצחקוקים בשדות של סביונים, מביטות לשמיים,
קוטפות את הפרחים וזורקות אותן לאוויר בשמחה גדולה, מרגישות את
הרוח ונושמות לרווחה בשדה פתוח שלא ייגמר לעולם. "מארי!" אמרה
אחת הילדות לשנייה, "אווומממ!" היא השמיעה קול שכזה וקפצה על
חברתה וצחקה. "לינה, את מאוד מצחיקה אותי," אמרה לחברתה.

"ברוס, היא רק בת 5. בבקשה, תן לה עוד זמן. אתה רואה איך היא
נהנת כאן. וחוץ מזה, אני רוצה שתרכוש ערכים מהמסורת שלה, לפני
שנשלח את המלאך שלי..שלנו..להשחט על ידי האמריקאים החוצפנים
האלה.." אמרה אימה בחששות רבות כלפי המסע שבתה הולכת לעבור
בהמשך חייה, היא חיבקה את בעלה ובכתה בחיקו. לא היה באפשרותו
לשפר את המצב מלבד ללטף את גבה ולהאחז בה. "מארי..המלאך
שלי.." מלמלה האם, נאחזת בו, לאור ירח מחוץ לאוהל החמים והבטוח.

"הנה, אמא.. דאני אומר שהוא מצא עוד המון כאלה בג'ונגל הקרוב,
את בטוחה שזה בטיחותי בשבילו?" אמרה מארי באמהות מסויימת
והגישה לאימה עלים סגולים, קודרים ויפיפיים. "תודה, מתוקה."
מלמלה, שכן האריכו ימים ויכולותיה הצטמצמו, וכל הזמן הילדים
ובעלה דואגים לשלומה. מארי הסתובבה לקרוא לאחיה, שלפתע
מבט המום ובהלה הכו באם המסכנה והישישה. היא אחזה בכוח
בידה של בתה, ביד רועדת ומבוהלת כאחד. "תקראי לאביך"
אמרה בביטחון ובטון ישיר, "אמא..אמא את בסדר?" מארי נסתה
להתקרב אליה והיא רק נראתה קודרת יותר, "תקראי לאביך עכשיו,"
אמרה בטון סמכותי יותר, וזאת רצה לאביה בחששות מרובות,
וההבעה שהופיעה על פניה, הייתה זהה להבעה של אמה, בדיוק
באותם מצבים של חשש. אביה, רץ במהירות לראות מה קרה,
למרות שהיה נדמה לו שהוא יודע בדיוק למה התכוונה. הוא רכן
לעבר השמיכות שעליה שכבה ומארי צפתה מהצד, בדאגה.
"מריאנה, צאי מהאוהל!" אמר אביה בקול תוקפני מתמיד והיא
בצעה את פקודתו, ולא רק שהיה אביה והכירה אותו, אלא גם ידעה
שאמה במצב לא 100% כמו שאומרים, ושהוא וודאי דואג יותר
ממנה אפילו. "אתה זוכר?" שאלה בלחישה, "כן. לפעמים קשה
לי לשכוח שזה היום..24\1\2012…" הוא מלמל, בולע רוק
ומתפלל לשלומה של בתו, בתוך-תוכו. "הרפסודה של ג'ון מתאימה
לזה..והיא תצא היום.." היא התנשפה ועצמה את עיניה בחוזקה,
אוחזת בידו של בעלה. "לומר לה? עכשיו?.."
"אבא!" נכנסה מארי לחדר, בזעקה של ממש. היא ידעה בדיוק
מה היא הולכת לומר, למרות שרוב הסיכויים היו שעל התחצפות
שכזו..וואי וואי וואי. "אני יודעת שאתה לא רוצה שאני אדע על
דברים נוראיים כלשהם שאמא חווה עכשיו, אבל..אני מאוד..
אני מאוד דואגת לשלומה! בבקשה תספר לי מה קרה לה."
אביה הביט בה במבט עצוב יותר מתמיד, "במילא היית יודעת,
במוקדם או במאוחר.." הוא אמר בנימה אפרורית ומדכאת.
"תראי..מתוקה..המשפחה שלנו קיבלה כוח מיוחד.. דרך חיזיון
מיוחדת שקשה לי להסביר, אבל אולי מתישהו את תוכלי לזהות
אותה..בכל מקרה–אנחנו צריכים לשלוח אותך לפנימייה רחוקה
מכאן, באמריקה הדרומית." הוא נאנח. "מה זאת אומרת? אני.."
החלה מארי למלמל ועיניה מוצפות בדמעות, מלוחות ותמימות.
"אני ואמא שלך חזינו כבר ממזמן.. לפני שמונה שנים, על משהו
נוראי, שהולך לקרות בימים הקרובים. חורבן, מוות וזעקות.
בגלל זה אנחנו יודענו איך להארח לזה. ניסינו להודיע לשאר הכפר,
ואף אחד לא האמין לנו. אנחנו רוצים להגן לפחות על המשפחה
שלנו.. אנחנו נשלח לך כל יום מכתבים, ו..אנחנו בטוחים שתסתדרי.
רק תזכרי את הערכים והחינוך שאמא ואבא נתנו לך, ואת יודעת
בדיוק איך אסור להתנהג. תזכרי שאנחנו מאוד אוהבים אותך."
הוא חיבק אותה, וכך גם אימה. למארי היה כבר גוש שכזה בגרון;
גוש של חוסר בטחון, ופתאום היא חשבה לעצמה שהיא בלתה
יותר מדי עם החברות שלה במקום עם ההורים, הכל-כך אוהבים
והכל-כך תומכים שלה, ונראה לה שהכול התרסק פתאום, ואיך הם
בכלל יצליחו לשלוח מכתבים? הכול התערבל לה בראש.
"אני אשוט עם ג'ון ברפסודה, נכון?" היא שאלה, בקושי.
"כן.." אמר אביה. "אני יוצאת למסע לגמרי לבד? ואתם..איך..
איך בדיוק תשלחו לי מכתבים? וגם.." אימה קטעה אותה,
בחיוך אוהב ומבין. "אנחנו נסתדר." היא נתנה להם חיבוק אחרון,
וגם לאחיה הקטן שבדיוק הגיע מהג'ונגל, מלא בעלים קטנים
וסגולים על עורו. הוא לא ידע למה, אבל חיבק אותה בחזרה,
בתור מחווה בין אחים. הכול עבר מהר כל כך, והיא כבר מצאה
את עצמה על רפסודה, בחצי הדרך. היא רק בכתה ובכתה,
דואגת לשלומה ולשלומם. "למה לא.." היא משכה באפה,
"למה לא..נתתי להם הכול כשיכולתי? אני כפוית טובה.." היא
מלמלה ברחמים עצמיים וגעגועים שהציפו אותה מכל כיוון.
אחרי כמה שעות, ג'ון, שהיה גבוהה וחסון עם שיער חום-בהיר
וחיוך שתמיד מעודד, אמר לה: "הגענו!" והיא לרגע הפסיקה
לבכות, שראתה לעיניה בניין שנראה מטופח כמו אחוזה
ענקית, ובאותיות זהובות כתוב עליו: "DonPrestige"
וחיוך עלה על פניה. "אמרו שאת צריכה לווי של מבוגר, אז
אני כאן!" הוא חייך, והיא עדיין בתוכה הרגישה איום ונורא.
שניהם צעדו ביחד לעבר המבנה, אבל היא הססה לרגע
שהביטה בשמלה מעור עז שלבשה, עם קישוטי חרוזים
רבים, ושערה המסודר בצמה מסורתית, ופניה הצבועים למזל
טוב. "אה..ג'ון, מה האמריקאם ששם לובשים..לדעתך?"
"יש להם כל מיני טכניקות תפירה מיוחדות שאני לא מכיר..
בכל מקרה, כדאי שנשטוף את הפנים, זה לא מקובל אצלהם."
רגע לפני שרכנו לנהר, מלמלו תפילה של ברכה לכבוד
האלים שלהם, ולבם התחמם בתחושה נהדרת, שניהם
מלאים אמונה. הם רכנו אל הנהר ושטפו את פניהם היטב.
ג'ון החזיק בידה, הלך ונעמד מול הדלת. הוא נקש עליה
שלוש נקישות.

המשך יבוא…