לבד-פרק 1

פרק 1:
"אנחנו עוברים" אמא אמרה
"למה? לאן?" שאלתי
"לא אתם טיפשונת אנחנו" אמרה והצביעה עלייה ועל החבר הדפוק שלה
"אמא את שוב שיכורה תלכי לישון וכשתתפקחי נדבר" ענה לה אדם אחי
"אתם לא קולטים אנחנו, טוב לנו ביחד ואתם רק מפריעים לנו אז אני ישאיר לכם הרבה מאוד כסף ואז אנחנו נעבור ולא נשמע מכם יותר ויהיה לנו יותר טוב" היא ענתה לו ועלתה למעלה עם חבר שלה.
"אוף אני שונאת אותה מה היא חושבת שהיא עושה לנו את זה? אני כולה בת 14 ואתה בן 16 היא לא יכולה לעזוב אותנו לבד" אמרתי לאדם, דרך אגב אני לין ברונטית עם עיינים ירוקות לא אוהבת להשוויץ אבל כל הבנים חולים לי על התחת…
"תחשבי על זה עכשיו שוב, יהיה לנו יותר טוב בלעדיה היא לא תרביץ לנו יותר ונהיה חופשיים ממנה"
"אני מתגעגעת לאבא, כשהוא היה בחיים היא הייתה שפויה ואמא מדהימה בזכותו ואחרי שהוא נפתר היא התדרדרה לסמים ואלכוהול מהדיכאון אני פשוט שונאת אותה!"
"וכשהיא תעזוב אנחנו ניהיה רק שנינו ולא יהיה לנו אותה על הראש יותר" הוא יודע להגיד את הדבר הנכון בזמן הנכון אני חולה עליו, חיבקתי אותו וכל אחד עלה לחדר שלו אנחנו בבית קרקע של שתי קומות ומרתף שהוא חדר כושר.
"אוף לורן נימאס לי ממנה היא מעצבנת ועכשיו היא והחבר שלה עוברים למקום אחר" אמרתי ללורן החברה הכי טובה שלי כשהייתי אצלה
"תחשבי על זה כדבר חיובי היא הולכת ולך אין יותר את הצרות שלה" היא ענתה לי
"את חושבת בדיוק כמו אדם זה מה שהוא אמר לי בבית"
"והוא צודק" היא ענתה
פתאום היה לי טלפון זה היה דן החבר הכי טוב של אדם עניתי
"לין בואי מהר לבית חולים אדם עבר תאונה קטלנית והוא בניתוח עכשיו" הוא אמר
"מה?" אמרתי בקול מלא דמעות "אני באה תחכה לי"
"מהר" הוא אמר וניתקתי.
"מה קרה?" לורן שאלה
"אדם בבית חולים" אמרתי מלאת דמעות
"בואי" לורן אמרה ורצנו החוצה עצרנו מונית ונסענו, הדרך נראתה כנצח הגענו שילמנו לנהג ורצנו מהר לתוך בית החולים "איפה אדם זכות?" צעקתי לאישה שהייתה בעמדת האחיות
"אתם משפחה או משהו?" היא שאלה ברוגע
"אני אחותו הקטנה, עכשיו איפה הוא?" צעקתי שוב
"חדר 310 הוא יצא עכשיו מניתוח והוא יתעורר עוד מעט אז עכשיו אסור עדיין להיכנס"
"תודה" אמרה לורן והלכנו אליו כשהגענו ראינו את דן עומד ומדבר עם הרופא רצתי אליו חיבקתי אותו ושאלתי "מתי אפשר להיכנס? אני רוצה לראות אותו"
"עוד מעט קטנה את תראי אותו והכל יהיה בסדר הוא יעבור את זה הוא חזק" הוא אמר לי, אנחנו כמו אחים דן כל הזמן דואג לי כאילו הייתי אחותו הקטנה באמת.
חיבקתי אותו שוב התיישבנו לחכות ואחרי 2.5 שעות הרופא יצא ואמר לנו "הוא התעורר אפשר להיכנס אליו"
נ.מ אדם:
התעוררתי בחדר לבן כזה היו מולי מלא רופאים ואחד מהם קלט שהתעוררתי ואמר משו בשקט לרופא שהיה לידו, והם כולם יצאו מהחדר ולאחר כמה שניות פתאום לין,דן ולורן נכנסו לחדר ולין צרחה עליי "ימפגר איך זה קרה? הבהלת אותי"
"מי אתם? מה אתם עושים פה?" אמרתי כדי לעבוד עליהם
"הרופא אמר לי שזה יכול להיות שהוא בשיכחון" דן אמר ללין והיא נבהלה והתחילה לדבר אלי כאילו אני מפגר ולהגיד לי מליון פעם את השם שלי ואח"כ חיבקתי אותה צחקתי ואמרתי "באמת חשבת ששכחתי אותך גם אם אני ירצה אני לא יצליח" וממש צחקתי כמעט נחנקתי מהצחוק "חתיכת דפוק אתה יודע איך נבהלתי אל תעשה את זה בחיים שלך" היא צרחה וחיבקה אותי.
חזרה לנ.מ רגילה (של לין):
איך הוא הבהיל אותי המפגר הזה, טוב נחזיר לו אח"כ. בינתיים הרופא נכנס ואמר לנו לצאת כדי שהוא יעשה לאדם בדיקות אחרונות אז יצאנו הלכתי ודיברתי עם דן תיכננו את הנקמה וכשהרופא יצא חזרנו פנימה ואמרתי לאדם "יש משהו שלא סיפרנו לך עדיין" ןאז הוא נלחץ ושאל "מה?" ובינתיים דן חיבק אותי מאחורה ואז התנשקנו "לא לין אני מליון פעם אמרתי לך החברים שלי הם מחוץ לתחום אנחנו כולנו סטוציונרים מגיע לך מישהו אחר שבאמת יאהב אותך ודן מצטער אחי גם אתה ידעת מראש שאחותי מחוץ לתחום למה אני מכיר אותך ויודע שברגע שתקבל מה שאתה רוצה אתה תעזוב אותה" ואני ודן צחקנו ואז אמרתי "נראה לך אנחנו ביחד אנחנו כמו אחים ואני לא הולכת לצאת עם אח שלי ואדם מאוד מצטערת שהרגע ניפצתי לך את העתיד אבל אני לא יוצאת אח שלי"
"מי רוצה אותך מפגרת קטנה שלי" אמר בלגן לי את השיער וצחק.
באותו ערב שחררו אותו והלכנו כולנו לבית שלנו כי אמא כבר עזבה והשאירה את כל האלכוהול שלה פה בטעות, ארגנו את הבית ואהזמנו את כל השכבה שלי ואת כל השכבה של אדם ועשינו מסיבת בריכה בחצר האחורית שלנו ופתאום ראיתי את רון ועלו לי פלאשבקים מלפני שנה בבית הקודם התחלתי לבכות רצתי לחדר והוא רץ אחריי