ילדת עצמאות

הסיפור מתחיל בשנת 2002, כשהייתי חייל צעיר ושירתתי במשמר הגבול בירושלים.
זה היה בערב יום העצמאות. האוויר היה קר, השמש כבר הייתה בדרך לשקוע והכל מסביב היה שקט. הרוח הקרה שנשבה לאיטה הרעידה את העלים של העצים שהיו בסמוך אלינו, גורם הרעש היחיד שהיה בסביבה באותו יום. למרות ציפיותינו והדריכות שהורגשה בינינו במשך היום, לא היו תקלות או התרחשויות במהלך המשמרת הזו. זה היה יום חג כאמור, ובדרך כלל זה היה הזמן של האנשים מצידו השני של הגבול לבוא "לבקר" אותנו ולברך אותנו עם אבנים או קללות עסיסיות או סתם צעקות שניסינו נואשות להתעלם מהם. לא מזמן היתה תקופת אינטיפאדה בארץ, המתח שרר בכל רחבי המדינה ופיגועים ותקריות היו עניין שבשיגרה. זו היתה תקופה קשה להתגייס, וההורים כל כך דאגו. אני אישית ניסיתי להראות, להסביר ולנחם, לתת להם סיבות לסמוך עליי ולהאמין לי שאני אהיה בסדר. הם היו כל כך גאים בי, אבל בסופו של יום כולנו החבאנו דאגות מאחורי החיוכים והצחוק שחלקנו כשהיינו כולנו יחד. מי לא דאג? מתיי לא קרה שמישהו נפגע בצבא? בגבול? בתקופת החגים? במדינה הזאת?
אבל לא היום.
כל כך שקט היום. כאילו אלוהים ריחם עלינו, ניסה להקל על העובדה שעכשיו כולם חוגגים, עושים על האש עם המשפחות והחברים, בעיר משתכרים או מפצחים גרעינים, או מתכוננים לצפייה בטקס יום העצמאות השנתי שהיה בהר הרצל והוקרן בטלוויזיה. כולם חוגגים את יום העצמאות כמו אנשים נורמליים, ואנחנו כאן בגבול קופאים, רובים כבדים טלויים על הכתפיים, מוצאים את עצמנו מתגעגעים לאמא כמו ילדים. דרוכים כמו אקדח טעון. רועדים כמו כלבים.
לפתע רעש של מכונית מתקרבת הפרה את הדממה. הזדקפנו כולנו באחת ואני ושאולי מיהרנו להתייצב לייד השער החשמלי, מייצבים את הרובה ביידים ומחכים שהמכונית תאט.
זאת הייתה מכונית יונדאי אפורה, דגל ישראל קטן תלוי מהחלון האחורי השמאלי מתנופף ומתכופף אחורה מתנועת הנסיעה. המכונית עצרה מטרים אחדים מאיתנו, אך המנוע דמם לאט והמכונית השתתקה זמן קצר אחריו. הסתכלנו בדריכות, מביטים בתשומת לב על דלת הנהג נפתחת לאט, רגל אחת יוצאת וראש מתרומם מאחורי הדלת. הדמות הזדקפה מולנו והתבררה כאישה מבוגרת, נמוכה אך זקופה, עם שיער חום קצר ועיניים קטנות אך נעימות. היו לה קמטי צחוק לצידי העיניים, מה שהעיד על האישה כאחת שמחייכת הרבה. היא אכן חייכה לעברנו. "ערב טוב חיילים שלנו!" היא קראה לעברנו, מנופפת לשלום וסוגרת אחריה את הדלת. היה לה מבטא עברי רגיל, אפילו תהור, כמו של פעם. נשמנו כולנו לרווחה, כתפיים נשמטות מבלי שבכלל שמנו לב שנמתחו לפני זה. היא הסתובבה לאחור, נעמדת לייד לייד הדלת האחורית ופותחת אותה, מסתכלת לבפנים ואומרת משהו. היא פתחה את הדלת לרווחה, ופתאום קפצה משם דמות קטנה יותר, נעמדת על דרך האפר ונותנת לאישה לסגור את הדלת. זאת הייתה ילדה קטנה, לא נראית מבוגרת יותר מגיל חמש או שש. היה לה שיער קצר שחור, עור בגון מוקה ועינייו גדולות ושחורות. היה לה חיוך ענקי על הפנים והיא הסתכלה על כולנו בהבעת השתאות, כלא מאמינה למה שעיניה רואות. מבחינת מראה חיצוני, לא נראה שהיה שום קשר בינה לבין האישה, אך שתיהן חייכו והסתכלו זו על זו בצורה כזאת שהיה מובן שזוהי משפחה. האמא מיהרה לצד הנוסע שלצד הנהג, מוציאה משהו בצורה מלבנית בתוך שקית לבנה. היא נעלה את האוטו והשתיים החלו להתקדם לעברנו, הילדה מדלגת והאמא מנסעה להדביק את הפער.
אהבתי אותן עוד לפני שהן דיברו באמת.
"ערב טוב וחג שמח חמודים! מה שלומכם?" פתחה האישה.
"חג שמח גבירתי," עניתי בטון מנומס אך נינוח. "אמנם זהו לא המקום האידיאלי להעביר בו את החג, לדעתי" הוספתי בחיוך.
האישה נאנחה. "אכן תקופה לא קלה בשביל כולנו. אני מקווה שלא עושים לכם חיים קשים מידיי כאן?"
"לא יותר מהתנאים שיש פה כל הזמן גבירתי," ענה שאולי מאחוריי, "אנחנו לא בדיוק בצימר בצפון את מבינה. לא ששם טוב יותר גם ככה." צחקנו כולנו. האשה הצטרפה לצחוקינו, שקיבל נימת עצב לקראת הסוף.
"אנחנו כאן בשביל להגן על כל משפחות ישראל גבריתי. נמשיך למלא את תפקידנו כראוי, אל דאגה" מיהרתי להוסיף, מנסה להשרות אווירה קלילה.
"לכולכם מגיע לשבת עם המשפחות שלכם היום, לחגוג בשקט את החג ללא דאגות. עוד יגיע היום שנזכה כולנו לשבת בשקט בבתים ללא דאגות, בעזרת השם."
"אמן!!!" הכרזנו כולנו פה אחד, צוחקים עוד פעם, צחוק משוחרר ואמיתי. היה כל כך נעים ומרענן לדבר עם עוד מישהו חוץ מזה עם זה וממבקרים אחרים. לא רצויים.
"אמא, נו!" שמענו לפתע קול דק וגבוה. הנמכתי את מבטי, נזכר בילדה הקופצנית הקטנה שעמדה לצד האישה והאזינה בסבלנות לשיחה. האישה חייכה ודיברה אל הילדה. "דיברתי מספיק, ספרי להם את על ההפתעה שלך." הילדה חייכה באושר והאמא התקדמה אלינו, מבקשת משאולי שיראה לה מקום להניח את מה שהביאה בשקית. כמה מאיתנו ליוו אותה בנוסף לשאולי, וכמה נישארו איתי, עם הילדה שעכשיו עמדה מולי והסתכלה עליי בהבעה שובבה וחיוך מאופק, ממתיק סוד. התכופפתי, מתיישב על העקבים כדי שאהיה בגובה העיניים של הילדה.
"מה שמך?" שאלתי, פתאום שם לב שלא התאפקתי וחייכתי בעצמי.
"יעל!" אמרה הילדה, מסתכלת לי ישר בעיניים. "הבאתי לכם הפתעה כי היום זה יום מיוחד!"
"מיוחד?" אמרתי בטון מופתע "תזכירי לי מה מיוחד היום?"
היא ציחקקה. "היום ה' באייר! זהו יום ההולדת שלי!"
"אה!" אמרתי, עכשיו מופתע באמת. "באמת יום מיוחד מאוד. בת כמה את?"
"שש!" היא אמרה, סופרת באצבעות ומראה לי אותן. "אמא סיפרה לי שהיום גם יום העצמאות, וכולם חוגגים. היא סיפרה לי על הטקס שתמיד עושים בטלוויזיה, ועל החיילים שעושים צורות וסמלים כמו מגן דויד." היא הפסיקה רגע, נותנת לי מבט שואל. "מוזר נכון?"
"מוזר מאוד!" הסכמתי. האחרים מהנהנים בחיוך מאחורי, מסכימים גם הם.
"שאלתי אותה אם כל החיילים הולכים להופיע, והיא אמרה שלא. היא אמרה שכמה נשארים בגבולות ובדרכים, שומרים עלינו כדי שאנחנו נחגוג." היא הסתכלה לרצפה. "אני חושבת שזה לא הוגן. אתם עומדים כאן בקור בזמן שאני חוגגת יום הולדת בבית, כאילו עשיתם משהו לא בסדר ועכשיו אתם בעונש."
שתקתי, בולע בשתיקה את המשפט האחרון. חיפשתי את המבט שלה שהיה מורכן לרצפה, מלא רגשות אשמה וריכוז. העיניים שלי חיפשו את העיניים שלה, חיפשו דרך כלשהי להבין מאיפה היא מקריאה את מה שהיא אומרת, חיפוש חסר תכלית ידוע מראש. הילדה הקטנה הזו תפשה אותי לא מוכן, הודאתי בלב.
אך השתיקה הייתה קצרה, ונקטעה כשהילדה הרימה את הראש פתאום, עם חיוך ענקי ועיניים ענקיות אף הן, נוצצות מהתרגשות. "אז החלטתי שאני לא נותנת לכם להיות בעונש! לא ביום ההולדת שלי!" היא קראה, מסתכלת שוב לתוך עיניי.
פתאום שמעתי מאחוריי קריאות התפעלות והתלהבות. אני והחיילים שלצידי הזדקפנו מייד והסתכלנו לאחור, מתחילים ללכת בסקרנות לכיוון השאר. הילדה עקפה אותנו ורצה קדימה. התקרבתי להתקהלות שהייתה מסביב לשולחן קטן שניצב לייד השער. האמא עמדה מאחורינו, משלבת ידיים ומחייכת, נראית מרוצה מהתגובות של כולם. הילדה התייצבה לצידה, מרימה את המבט שלה ומסתכלת עליי שוב, בציפייה. נכנסתי להתקהלות.
הבנתי מייד. את קריאות ההתפעלות, את ההלהבות, את הגאווה של האמא ואת ההתלהבות של יעל. הבנתי הכל.
על השולחן ניצבה עוגת יום הולדת מלבנית, עם פירורים זהובים מפוזרים על שכבה לבנה ועבה של קצפת, מתחתיה עוד שכבות כהות ובהירות של שוקולד וקצפת ומוס בגוונים שונים. על העוגה היו מפוזרים סוכריות קטנות וצבעוניות, מסודרות בצורת "6" גדולה ומתחתיה בקטן היה כתוב "מזל טוב יעל!". שש נרות צבעוניים הזדקפו בתחילת העוגה למעלה, ובאמצע העיגול של הספרה שש היה נר שביעי, לשנה הבאה.
זו היתה העוגה המגרה והיפה ביותר שראיתי מעולם.
הסתובבתי לכיוון הילדה שוב. היא החזירה לי מבט, עיניים גדולות שחורות נוצצות בציפייה, גבות מכווצות בריכוז ופה מקווץ גם הוא. היא חיכתה. "אוהבים את זה?".
שתקתי. שתקתי כי באמת הבנתי. הבנתי מה הילדה עשתה, מה היא חשבה, למה התכוונה. הבנתי את האמא, וממש ראיתי בעיני רוחי את העבודה הרבה שהיא בטח השקיע בעוגה הזאת לכבוד הבת שלה. יכולתי לראת בראש את הילדה מסתכלת על העוגה, על אמא שלה ואז שוב על העוגה. מציעה בשקט לחלוק את עוגת יום ההולדת שלה עם חיילים, לא פחות ולא יותר, שהיא אפילו לא מכירה.
אולי עכשיו אנחנו מכירים, חשבתי. וידעתי שכל מילה מיותרת.
ידי התרוממה לכיוון הראש, מחפשת אחר מה שרציתי ומוצאת אותו, מורידה אותו מהראש לי לאט חזרה למטה אליי. הסתובבתי ורצתי חזרה לכיוון הבוטק'ה, מחפש בזריזות והופך מגירות וניירות בחיפוש אחר כלי כתיבה. מצאתי לשמחתי את האופציה הכי טובה שיכולה להיות, טוש כחול עבה, חזק, כזה שאפשר לכתוב איתו על בדים. ייצבתי את הכובע שלי על השולחן וכתבתי בצד הפנימי שלו בתשומת לב, לאט ובכוח, מוודא שכל אות וסימן נכתב בצורה מספיק ברורה. כשסיימתי השלכתי את הטוש וחזרתי במהירות ליעל.
התקופפתי, חוזר להביט בה בגובה העיניים. היא חייכה אליי שוב בחיוך ילדותי, שבעיני עכשיו נראה כל כך בוגר. החזרתי לה את החיוך הכי טוב שיכולתי לעשות. החזקתי את הכובע מהמצחייה ושמתי אותו את הראש שלה.
הכובע היה גדול עליה, כמובן, ובשנייה שהונח על ראשה הוא גלש קדימה וכיסה לה את העיניים עד סוף האף. היא צחקה צחוק משוחרר וניסתה לייצב את הכובע יותר טוב, מרימה אותו מעיניה ומחפשת אותי.
"השם שלי הוא אבישי," אמרתי לה בשקט, בטון רגיל אבל עדיין עם חיוך ענקי, כמעט כמו שלה. "אני חייל בצה"ל, ואני כאן כדי לשמור עלייך. את תהיי בטוחה ושלמה ותחיי בשקט כמו שלכולנו מגיע, אני מבטיח. תזכרי אותי, טוב?"