עדיין לא מכירים אותי אבל עוד יכירו

הכל התחיל בכיתה ז', הפעם הראשונה שראיתי אותו.. תמיד הייתי ילדה ביישנית, לא דיברתי יותר מידי ועל בנים אני בכלל לא מסתכלת ! עכשיו אני בכיתה ט' ואני עדיין חסרת ביטחון עצמי.. הלוואי והייתי יודעת איך לגרום לעצמי להיות שלמה עם עצמי מבלי לפחד להגיד מה אני חושבת או מרגישה..אני בטוחה שלא יידעו מה לרשום עליי בספר מחזור..
יש לי חברות, אני לא חנונית אבל גם לא משקיעה בחיצוניות שלי יותר מידי, בחיים לא עשו עליי חרם או השפילו אותי כי בכל מקרה לא שמים לב שאני בכיתה..
יש לי אחות מדהימה, היא המודל לחיקוי שלי, היא יפיפייה, כל הבנים רודפים אחריה והיא ממש מוכשרת ומלאת ביטחון עצמי. הלוואי והייתי כמוהה..
היום בשיעור ספורט ראיתי שתי בנות מדברות עליי בגלל שהיה לי חור בטייץ, זה היה ממש מפדח. אני חייבת להגיד שאין לי חיים כאלו מעניינים עד שדבר אחד קרה.. הדבר הכי לא צפוי שיכול לקרות! החלטתי להשתנות! יום שבת אחד קמתי והחלטתי שדי! נמאס לי, אני רוצה שכולם ידעו מי אני ויכבדו אותי ושבעיקר זה שאני אוהבת ישים לב אליי סוף סוף, אגב קוראים לו לירן.
רשמתי לי בדף אחד את כל הדברים שאני רוצה להיות, איך להתלבש\להתנהג\לדבר\לאכול..
פשוט כל מה שעלה לי לראש באותו הרגע! אז רשמתי ורשמתי ורשמתי וכל השבת התעסקתי רק בזה עד שזהו, הבנתי מי אני רוצה להיות ועכשיו החלק הקשה הגיע להשתנות..

למחרת בבוקר:
קמתי, אחותי כבר יצאה לבחוץ ולקחתי לה בגדים מהארון, לקחתי את הבגדים שידעתי שלי בחיים לא יהיה אומץ ללבוש..
כשיצאתי מהבית הרגשתי שכולם הסתכלו עליי ובחנו אותי אבל באיזה מקום אהבתי את זה..
את כל התשומת לב הזו, אף פעם לא הסתכלו עליי כל כך הרבה אנשים..
נכנסתי לבית הספר, אני גרה מטר ממנו. הייתי בפלאפון כדי להעביר לעצמי את המבוכה ולא שמתי לב מה קורה מסביבי, פתאום לירן התנגש בי והפיל לי את הפלאפון.
הוא התנצל ואמר: סליחה, את תלמידה חדשה פה?
לא היה לי אומץ להסתכל לו בעיניים, לחשתי לו שזו אני, ירדן..
הוא חייך חיוך עקום לצד ואמר: "אוהב את הלוק החדש! תבואי ככה כל יום:)"
וואו בשנייה שהוא אמר את זה התמוטטתי! כל היום היה לי חיוך על הפנים בגלל המשפט הזה, המון תלמידים הסתכלו עליי באותו היום. חלק מהתגובות היו טובות וכיפיות וחלק קצת פחות.. אבל לא היה לי אכפת.. לירן יודע מי אני! החלטתי, זה הדבר הכי טוב שררה לי בחיים, אני הולכת עם השינוי הזה עד הסוף..