עיירת רוזוולד פרק 7

"אז בואי נתחיל מההתחלה, בואי נתחיל מהילדות שלך בניו-יורק." אמרה אריקה ברגע שהתיישבנו בחדרי, היא התמקמה בנוחות על המיטה והשאירה לי את הכיסא המשרדי.
"מה אני אמורה לעשות? לספר לך על החיים שלי שם?" שאלתי אותה.
"ספרי לי בכלליות, איפה גרתם, מה היה המצב המשפחתי שלכם… אני רואה שעכשיו יש לך רק אבא." אמרה אריקה בחוסר רגישות מעצבן.
"ההורים שלי התגרשו. בעיקר בגלל זה עברנו לפה." סיננתי.
"כמה זמן את כבר גרה כאן? מאז תחילת השנה, נכון? כמעט חודש." אמרה אריקה ורשמה משהו בפנקס שהוציאה מהתיק שלה.
"בערך. שלוש שבועות וקצת." אמרתי והבטתי בקירות החשופים ובדלת הסגורה שמשום מה גרמו לי הרגשה של אי נוחות.
"בסדר. עכשיו, למה ההורים שלך התגרשו?" היא שאלה.
"אין לי מושג, הם רבו הרבה." אמרתי בלי לפרט, לא רציתי להיזכר בימים שבהם לא רציתי לחזור הביתה מבית הספר כדי לא לשמוע את הצרחות שלהם, את הבכי של אמא אחר כך ואת טריקת הדלת כשאבא יוצא בזעם להפיג את הכעס בפאב הקרוב.
"אני רואה שאת טובעת בזיכרונות, לא רוצה לפרט קצת?" שאלה אריקה.
"לא…" מלמלתי ומצמצתי כדי לעצור את הדמעות, בראשי עברה רק מחשבה אחת, אני רוצה את אמא.
מחשבה כה ילדותית, משפט כל כך תינוקי עד שהוא גרם לי לחייך, הדמעות נעלמו, הזדקפתי בכיסא.
"יש לך קרובי משפחה אחרים?" שאלה אריקה.
"יש לי סבא וסבתא בניו-יורק וכמה דודים באותו מקום, ויש לי סבא וסבתא בארצות הברית. מצד אמא." אמרתי.
"זה טוב מאוד, איפה ארצות הברית?" שאלה אריקה בהתעניינות.
"במיזורי. יש להם שם חווה גדולה, באנו לבקר אותם רק פעם אחת. הם מגדלים כמעט כל דבר." אמרתי, נזכרתי בסיפור של אבא שלי מלפני שלושה ימים המשפחה שלנו, כשהוא ניסה לבדוק כמה אני זוכרת.
"זה ממש מצוין, את יודעת מה אני חושבת שאת צריכה?" שאלה אריקה.
"לא…"
"את לא צריכה טיולים לניו יורק, להיזכר בכל המקומות שבהם סבלת, את לא צריכה הרים הומות, הדבר היחיד שאת כן צריכה זה חודש של רוגע ושלווה במיזורי, בחווה, בשקט שלך… להירגע." אמרה אריקה ורשמה משהו בפנקס.
"חודש?!" כמעט צווחתי.
"תלוי אם אבא שלך יסכים, אבל אני חושבת שהוא יבין את השיקולים שלי. אני אתקשר לאבא שלך ברגע שאעזוב ונחליט על זה." אמרה אריקה והחלה להחזיר את הדברים לתיקה.
קמתי בכוונה לתת לה לעזוב, ירדתי למטה והופתעתי לגלות שאבא כבר שם, הוא הניח כמה שקיות עמוסות בכניסה ליד הדלת וסגר אותה.
"היי, מתוקה. בדיוק חזרתי מקניות, קניתי לך דברים טעימים." הוא אמר בחיוך ושלף כמה מעדנים מתוך השקיות, תפוחים ועוד דברים שאני מאוד אוהבת.
"תודה!" אמרתי לו ונישקתי אותו.
"שלום מר סבן. אני יכולה לדבר איתך לרגע?" אריקה התפרצה.
"מובן…" אבא שלי הוביל אותה לסלון, הם התלחששו כמה דקות ואני אכלתי בינתיים יוגורט וניסיתי לשכנע את עצמי בזה שאבא לעולם לא יסכים להיפרד ממני לחודש. אחרי כל מה שעברתי בשנה האחרונה הוא לעולם לא יסכים.
לאחר חמש דקות שניהם חזרו אלי, על פניה של אריקה היה חיוך מרוצה, אבא חייך אלי חיוך מאולץ ואמר: "החלטנו לשלוח אותך לסבים שלך במיזורי."
"מה?! אבל אתה לא תראה אותי חודש!" ניסיתי לשכנע אותו אבל זה היה מאוחר מידי, הוא כבר החליט, הוא נפרד מאריקה והיא הלכה.
"אני לא מאמינה עליך, מילא הבאת לי את המטפלת המטומטמת הזאת, אבל לשלוח אותי הרחק מהחברים שלי, אל הסבים שלי שמעולם לא אהבו אותך… להיפרד ממני לחודש כשאני מסכנה וחסרת זיכרון! אתה האבא הכי גרוע בעולם!" צרחתי וזרקתי עליו את היוגורט, הוא השפריץ על אבי.
בזמן שהוא היה בהלם יצאתי בזעם מהבית וטרקתי את הדלת כל כך חזק עד שכל הבית התנדנד.
הלכתי ברחובות בכעס, בלי מטרה או יעד מסוים, עיני צרבו מהדמעות אבל כבשתי אותם.
עברתי ברחובות, הבטתי בבתים וניסיתי לנחש מי גר בכל בית לפי המראה החיצוני של הבית.
לפתע ראיתי בית דומה לשלי, עם גג כחול וגינה מלאה בפרחים סגולים ואדומים, שביל הגישה היה הרוס ובגראז' חנתה מכונית כחולה ישנה, על הדלת הכחולה היה כתוב: כאן גרים בכיף משפחת פליון.
ידעתי שכאן גרה כריס, זה היה שם המשפחה שלה.
בלי לחשוב פעמיים ניגבתי את פני מדמעה סוררת וצעדתי אל הבית, דפקתי על הדלת והמתנתי.
קיוויתי שכריס תפתח את הדלת, למזלי היא באמת פתחה אותה.
מאחוריה עמדה היילי, הן הביטו בי לשנייה ואז כריס שאלה בחשש: "מה את עושה פה? איך ידעת איפה הבית שלי?"
"אני יכולה להיכנס, ואז אני אספר הכל?" שאלתי בעצב, נראה שהבעת פני הנפולה גרמה לכריס להכניס אותי מיד.
מצאתי את עצמי בבית גדול יחסית, מולי היו מדרגות אבן ומעקה שחור עם סלסולים יפים בקצותיו, מימיני היה מטבח עם שיש לבן ושולחן אוכל קטן שעמד ליד החלון שהשקיף על החצר, משמאלי היה הסלון ובו ישב ילד בן חמש בערך וצפה בטלוויזיה.
"זה אחי החורג, גרג." אמרה כריס והצביעה על הילד.
"היי, כריסה המתבודדת." צחק גרג וחזר לטלוויזיה.
"שנעלה לחדר שלי?" שאלה כריס ואני הנהנתי, הן הובילו אותי במעלה המדרגות לקומה השנייה.
לא הספקתי לראות את הקומה השנייה בכלל, עליתי אחריהן לקומה השלישית ומצאתי את עצמי בחדר של כריס.
מולי היה חלון קטן ווילונות ורודים מוסטים, מתחת לחלון הייתה מיטה נמוכה עם מצעים ורודים-לבנים, ימינה יותר הייתה דלת שהובילה לשירותים ואמבטיה וארון חום עם מלא פוסטרים ותמונות עליו, שמאלה מהמיטה היה שולחן עבודה עם מחשב ישן יחסית וכיסא עבודה שחור.
על הרצפה היו כמה פופים ורודים ודברים אחרים שהרצפה לא הייתה המקום שלהם, כמו ספרים ובגדים מלוכלכים, היה ברור שכריס לא מסודרת בכלל.
היילי קפצה את המיטה וכריס התיישבה בכיסא העבודה, אני התיישבתי על פוף ורוד במרכז החדר.
"דברי. מה הביא אותך לביתי?" שאלה כריס בשפה גבוהה והיילי צחקה.
"היום הגיעה המטפלת, אני לא רוצה להרחיב לגבי השיחה הנוראית בינינו, אני רק אסכם את זה במהירות." התחלתי, הדמעות חנקו אותי והפסקתי.
"אני אביא לך מים." אמרה היילי במהירות ומצאה בקבוק מים מתחת לערימת בגדים, שתיתי את כולו והמשכתי.
"אז מה שיצא מהשיחה זה שאני נוסעת לסבים שלי במיזורי לחודש, כדי לנקות את הראש ולהיזכר.
יש להם שם חווה והמטפלת שלי, אריקה, אומרת שזה טוב לי לנשום קצת אוויר צח." אמרתי.
"אבל לא נראה אותך חודש!" קראה בזעם כריס.
"לאבא שלי לא אכפת. הוא רק רוצה כבר להיפטר ממני." נאנחתי בכאב.
"אני לא מאמינה שאבא שלך רוצה להיפטר ממך, אבל הוא עיוור. הוא לא רואה שלא יעזור לך בכלום?" שאלה היילי.
"לא. אבל כלום עדיין לא סגור, הסבים שלי עדיין לא הסכימו שאני אבוא ו…" לא הצלחתי לסיים את המשפט.
"אל תבכי, רובין. את תחזרי בסופו של דבר, לא?" שאלה כריס.
"אחרי חודש." אמרתי והדמעות כמעט פרצו החוצה, הרגשתי כל כך הרבה כעס כלפי אבא שלי.
"אני מבטיחה שנעשה לך מסיבת פרידה מדהימה ומסיבת חזרה מדהימה, ושנשמור על קשר במהלך כל השהות שלך שם." אמרה כריס והיילי הנהנה.
"את רוצה שהמסיבה תהיה הפתעה?" שאלה היילי.
"היא כבר לא תהיה הפתעה! כרגע סיפרת לי עליה!" אמרתי וצחקתי, כריס צחקה גם.
"אני מצטערת כל כך, אבל נסי להיות אופטימית. טוב?" שאלה כריס.
שתקתי, הדמעות חנקו אותי ולא הצלחתי לדבר.
"רובין?" היילי שאלה.
"תבטיחי לי." כריס המשיכה ללחוץ.
"מבטיחה."