בדרך אל החופש- עונה 2 פרק 2

טוב, אז אחרי שמלאאא רצו שאני אמשיך, ואחרי שקיבלתי מלא הודעות למייל שלי, הינה ההמשך.. מקווה שתהנו :)
_____________________________________________________

-נקודת המבט של אשלי-

"הלוואי הייתי איתך פה. כל כך שקט פה.. ושליו.." הסתכלתי על המדשאה הפרוסה לפני. אלפי מטרים של ירוק, פרחים, עצים, ציפורים מצייצות, ברבורים שנחים להם על מי האגם הקרים.. מה רע פה? הסתכלתי על הדמות שאת פניה אני לא רואה, התרגלתי לזה כבר, לאור הזוהר שאני רואה כל פעם שאני מסתכלת עליה, כל פעם שאני חולמת עליה..
"את לא רוצה להיות פה, יקירתי. עם כל היופי הזה שיש פה.. המקום הזה בודד. אני מסתכלת על האהובים שלי מכאן, רוצה כל כך להיות איתם.. אבל אני לא יכולה.." יכולתי לזהות את הכאב שבדבריה. באחד מן החלומות האחרים שלי עליה, היא סיפרה לי את סיפור ההתאבדות שלה. אני לא יודעת אם זה באמת, או שזה סתם המוח שלי שעובד שעות נוספות.. אני בכלל לא יודעת מה אמיתי ומה לא, אבל מה שאני כן יודעת, זה שכל פעם שאני חולמת עליה, זה חלומות מציאותיים. מהחלומות האלה שאתה יודע שאתה חולם..
"אבל אני גם ככה לא יכולה להיות עם האהובים שלי.. אז מה זה משנה אם אני חיה או מתה.." השפלתי את מבטי אל האדמה, רואה את ההשתקפות שלי במי האגם. נראתי נורא. חיוורת, שקיות שחורות מתחת לעיניים, שריטה ארוכה על לחי ימין שלי.. אפילו בחלומות שלי אני מוכה..
"אשלי, לי זה אבוד, אני מתה. אבל את.. את חיה.. יש לך עוד סיכוי.." הדמות התחילה להתרחק ממני, מה שאומר שכנראה אני אתעורר בקרוב.
"איזה סיכוי?" מצאתי את עצמי צועקת כדי שתוכל לשמוע אותי. "האהבה היחידה שלי בחיים הייתה שקר. בשביל מה לחיות?" הדמות הפנתה אלי את גבה, וראיתי דמות של אישה, בגדים שחורים, שיער בגוון חום, סבך של תלתלים נפלו על כתפיה. פעם ראשונה שהיא הפנתה לי גב. מה זה אומר?
"למה את עוזבת אותי??" צרחתי. קמתי ממקומי, אך הרגליים שלי נשארו נטועות במי האגם. ניסיתי לשחרר אותן, לזוז ממקומי, אך ללא הצלחה. התחלתי להיכנס לפאניקה, תפסתי את רגל שמאל בשתי ידיי וניסיתי לשחרר אותה, שוב ללא הצלחה. "בבקשה, אל תעזבי אותי! אני לא רוצה להתעורר! אני לא רוצה לחזור לשם!!" בכיתי את חיי, דמעות זולגות על פניי כאילו מישהו פתח לי ברז דמיוני בשק הדמעות שבעיניי. "אני מתחננת.." בכיתי. הרגשתי חלשה פתאום… ואז משום מקום, הרגשתי צריבה חזקה על הלחי…

פקחתי את עיניי בבהלה, לא מבינה איפה אני. התנשפתי כאילו רצתי ריצת 20 קילומטר, הרגשתי זיעה קרה נאגרת על המצח שלי. מולי ראיתי אותו, את הבחור המזוקן שאני רואה כבר.. אני אפילו לא יודעת כמה זמן כבר.. הוא הרים את ידו וסטר לי שוב, גורם לאותה צריבה שהעירה אותי מהחלום שלי.
"תתאפסי על עצמך!" הוא צרח עלי, מנער אותי מכתפיי. רציתי לצרוח, רציתי לצעוק כל כך חזק.. אבל לא יכולתי, הרגשתי את פי חנוק, ייבש.. התחלתי להשתעל, מרגישה את ראותיי צורבות ונשרפות מבפנים עם כל שיעול.
"תביא לה מים." שמעתי קול רגוע מאחורי האיש שעמד מולי. פעם ראשונה שיש פה עוד מישהו. הקול היה מוכר לי. הוא התיישר במקומו, משחרר את כתפיי, ובלי להגיד מילה נוספת, הוא התרחק ממני, עולה למעלה במדרגות. ורק אז ראיתי את הדמות שדיברה מאחוריו. עייני נפקחו לרווחה, לא מאמינה למראה עיניי.
"אני מבין שאת מופתעת לראות אותי.." הוא אמר בקול רגוע, כמעט ציני.. ידיו היו בכיסיו, והוא התחיל להתקרב אלי בצעדים איטיים וקטנים. רציתי לדבר, באמת שרציתי, אבל לא הצלחתי להוציא הגה. אני חושבת שאני בשוק. האיש עם הזקן ירד במדרגות, עם כוס מים בידיו. הוא התקרב אלי, מוציא את הבד שהם שמו לי בפה, ונתן לי לשתות. הרמתי את ראשי, פותחת את פי, מקבלת בברכה את המים. הגרון שלי היה יבש.
"תשאיר אותנו לבד." הוא כבר עמד ממש קרוב אלינו, מסמן לאיש עם הזקן לצאת מהמרתף, והוא עשה כדבריו. נשארנו רק שתינו.
"אשלי.. את נראת נורא, מתוקה." הוא הרים את ידו, מעביר אצבע על הלחי שלי, זו שבלי השריטה שאחד מהבריונים שלו עשה לי כשירקתי עליו את האוכל שהוא דחף לי בכוח לפה לפני כמה ימים.
"מה… למה?.." הבטתי בו בפנים שואלות, מנסה לשמור על קור רוח. זה מייק.. מייק הוא האחראי על כל זה?.. למה? הוא והארי חברים, למה שהוא יעשה את זה? אבל.. מצד שני.. הארי לא באמת אהב אותי.. הייתי רק משימה בשבילו.. משימה שאבא שלי הטיל עליו. זה כאילו שנבגדתי פעמיים..
"בואי נעזוב את ה'למה' בינתיים.. תגידי לי אשלי, את רוצה לצאת מפה?" הוא התרחק טיפה, בוחן את פניי. מה שזה לא יהיה, הוא צריך אותי בשביל משהו. ואני לא אתן לו את הסיפוק הזה.
"לא.." אמרתי בחוסר כוח ובלחש, מיישרת מבט, מסתכלת בעיניו. הוא הופתע מהתשובה שלי.
"לא?" הוא הרים גבה.
"לא.." חזרתי על עצמי. "אין לי בשביל מה.. האהבה היחידה שלי בחיים אכזבה אותי. בשביל מה לצאת?" השפלתי את מבטי. לא רציתי שהוא יראה אותי בוכה. זה נכון, הלב שלי שבור בגלל הארי, הלב שלי שבור בגלל אבא שלי, הלב שלי פשוט שבור.. ונכון שאהבה באה ואהבה הולכת.. אבל.. זה הארי.. הראשון שגרם לי להרגיש כל כך הרבה דברים..
"אז מזל שזה לא תלוי בך." מייק אמר והוציא אותי ממחשבותיי. ראיתי את נעליו עומדות בצמוד לרגליי, וכשהרמתי את מבטי, הוא עמד מעלי, טלפון בידיו, והוא חייג.
"שלום, שלום.." הוא אמר, כנראה שמי שהוא התקשר אליו ענה לו. הוא הקשיב למה שאמרו לו על הקו וחיוך התפשט על פניו. "אם תמשיך לברך אותי ככה אני אנתק…" את המילה 'לברך' הוא אמר בציניות.. "כן, היא פה איתי. אבל לא לעוד הרבה זמן אם לא תעשו את מה שביקשתי.." הוא אמר. למי הוא התקשר? לאבא שלי? מה בדיוק הוא רוצה? במה הוא סוחט אותו?
"רק בשביל להראות את הכוונות הטובות שלי, אני אסכים לזה.." מייק הוריד את הטלפון מהאוזן ושם את הטלפון על רמקול. צמרמורת תקפה אותי.
"אשלי?? אשלי את בסדר??" רק מלשמוע את קולו השבור דמעות החלו לזלוג מעיניי שוב. הוא נשמע כל כך שבור.. כל כך.. "למה היא לא עונה לי? מייק! אמרת שהיא בסדר!" הארי צעק בטלפון.
"היא פה לידי. זה לא אשמתי שחברה שלך לא מעוניינת לדבר איתך." הוא אמר בציניות. זה היה כזה ברור שהוא נהנה מהמצב הזה.
"אשלי.. בבקשה תעני.. בבקשה תראי לנו שאת בסדר, אני מתחנן.. אני אוהב אותך אשלי.." עצרתי את עצמי מלהתייפח מבכי, לא יכולתי לשמוע אותו ככה.. לא יכולתי לשמוע אותו בכלל…
"תעני לו פרינססה." מייק אמר קצר ולעניין. הנדתי בראשי. אני לא מתכוונת לדבר איתו. "תעני לו." הוא אמר שוב, הפעם עצבני יותר. סתמתי את פי והמשכתי להניד בראשי. מייק חייך, ובשנייה אחת הוא הושיט יד, תופס את שערותיי ומשך אותן מטה, גורם לי לצרוח מכאב.
"אשליי!!!!" שמעתי מבין הצרחות שלי את הארי צועק בטלפון. "אל תיגע בה בן זונה אני אהרוג אותך!!" הוא צרח בטלפון, ומייק עזב את שערותיי, ונפלתי קדימה על הכיסא, בוכה את נשמתי בקול. "לא, לא, אשלי!! מה עשית לה??" הארי צרח.
"זה עוד כלום. אם אתם לא רוצים שמשהו יותר גרוע יקרה לה, יש לכם יומיים לעשות את מה שביקשתי." מייק אמר וניתק את הטלפון. הוא תפס שוב בשערותיי, מרים את ראשי וגורם לי להסתכל עליו.
"אם הוא היה אוהב אותך באמת, כל זה לא היה קורה." הוא אמר ועזב אותי, עושה את דרכו למדרגות, עולה למעלה, מכבה את האור וסוגר את הדלת, משאיר אותי בחשיכה שוב.

המילים האחרונות שלו צרבו אותי, שרפו לי את הנשמה.
אני יודעת שהוא לא אהב אותי באמת.. וזה מה שהכי כואב לי.. יותר מהמכות, יותר מהשריטות, יותר מההתעללות.. יותר מהכול…