זאבת ההרים המושלגים
קראו כדקה אחריי שסיימתם לקרוא. ועכשיו, כשאני נזכרת בהם אני מזילה רק ארבע דמעות קטנות. אחד לכל אחד. אני לא יודעת מה עלה בגורלם אך לא הפסקתי לחפש לרגע אחד. ביום מן הימים אני אמצא אתכם, גם עם נטשתם אתי אני אמצא אתכם. זה יקרה. בסופו של דבר כולם מתים.

רק דמעה אחת קטנה לכל אחד.

קראו כדקה אחריי שסיימתם לקרוא. ועכשיו, כשאני נזכרת בהם אני מזילה רק ארבע דמעות קטנות. אחד לכל אחד. אני לא יודעת מה עלה בגורלם אך לא הפסקתי לחפש לרגע אחד. ביום מן הימים אני אמצא אתכם, גם עם נטשתם אתי אני אמצא אתכם. זה יקרה. בסופו של דבר כולם מתים.

אני יודעת שמי שקורא את זה עכשיו חושב שזה לכבוד השואה והכל אבל לא.
זה לכבוד החתולה היקרה שלנו (נולה) שנדרסה הבוקר וגוריה (רק בני כמה שבועות!) לא נמצאו אך עדיין לא התייאשנו. אנו נמשיך לחפש עד שאשר נמצא אותם!

היא הביטה לאחור בבהלה ורצה. כשילדיה איתה.
היא החזיקה את אחת התאומות הקטנות, נוח החזיק את השנייה ונולה נצמדה לשמלתה וכשלה במאמץ להדביק את הקצב.
היא הביטה בפרצופם המבוהל של ילדיה וחשה צביטה כואבת בלב.
"למה רודפים אחרינו, אמא?" שאלה נולה כשתיק הגב העמוס מתנדנד על כתפיה.
נולה הייתה ילדה בעלת שער בצבע קש זהוב, מבנה פנים יפה, עור חיוור ועיניים כחולות שפשר לטבוע בן עם מסתכלים מספיק עמוק.
גם לתאומות היה את אותו שער של נולה אך עיניהם היו שחורות וזו שבידה החלה לנמנם.
תשני יקירתי, חשבה במן פיסת אושר. תשני.
נולה נפלה וידיה התנתקו מהשמלתה.
"נולה קומי!" אמרה אימא בפחד
"למה?" שאלתי והרגשתי שדמעות רוצות לזלוג מעייני. "אני עייפה ורעבה ופוחדת ולא יודעת למה!" אמרתי בכעס והדמעות ירדו עכשיו ללא שליטה.
נשמעה צעקה במרחק.
"נולה, בואי. ומי, אני מתחננת נולה. קומי!" בכתה אימא.
נולה קמה במאמץ אך לא היה כוח להמשיך.
"נולה, בואי. אני אתן לך שוקולד עם תמשיכי." אמר נוח, אחיה הגדול.
"מבטיח?" שאלה
"מבטיח" אמר והושיט לה את ידו. היא אחזה בידו, הוא הידק את אחיזתו בידה והם החלו לרוץ שוב.
"צריך להסתתר," לחשה לו נולה.
"מה?" בחצי התנשפות. הוא לקח עליו את כל כובד משקלה של אחותו הקטנה.
"כמו במחבואים. רצים ומסתתרים, ואנחנו משחקים מחבואים, נכון?" שאלה בקולה הקטן.
"נכון," אמרתי לה בחצי חיוך. "מתחבאים."

הוא התקדם לאמא ואמר לה משהו אך היא נענעה בראשה בנחישות.
"אני לא יכולה להמשיך לרוץ. כואב לי, בבקשה?" אמרתי. רגליי כאבו והיו לעופרת, ראשי מעט סחרחר וידיי פשוט מילדלות מצידי גופי.
מעדתי ונפלתי עם הפנים לאדמה. הרגשתי כאב עמום בשפה ונוזל חם שנזל על סנטרי וטפטף למטה.
"קומי!" צעקה אימא.
"אני לא יכולה," בכיתי. "בבקשה. אפשר לעצור?"
"לא." פסקה אימא והחלה לרוץ שוב.
נוח הביט במבט אומלל ואני הנהנתי לו. הנהון קצר שאמר 'לך, אני כבר אסתדר.'
"תתחבאי נולה," אמר. "תהיי כמו חתול פרא. לא כולאים אותך. את בורחת מסטתרת וצדה. את חתולה!" ובאימרה זו החל לרוץ אחריי אימא כשהוע מעיף מבט לעברי וראיתי דמעה שזגה מפניו לפני שהסב את מבטו.
אחרי שהם נעלמו שמעתי יללה.
אני חתולה, אוייבת של הכלבים. צריך לברוח מהכלבים ומבני האדם. קדימה, להתחבא!
רצתי במהירות לתוך חור חשוך ועמוק והתכדרתי לכדור.
זה מה שחתולת פרא הייתה עושה. מחקה למעט שקט ואז צדה. השינה הגיעה עליי אט אט ולקחה אותי למקום אחר.
מקום שחם בו ולא קר. מקום שבו לא זורקים עליך אבנים. מקום עם שמש תמידית. מקום שמח ולא עצוב, שאפשר לצעוק כמה שבא לך ואפשר לאכול כמה ממתקים ועוגות שרק רוצים.
אפילו לארוחת בוקר! זה המקום עליו הגעתי, אך הייתי חייבת ללכת ממנו כדי להחזיק את החיים שלי במקום הזה.
לפעמים, רק זה החזיק אותי לפני שנשברתי. לפני שקפצתי מהצוק זה החזיר אותי לצד המוגן ונתן לי סיבה לחיות.
זה יקרה לי. זה באמת יקרה לי! זה הדבר היחיד שהחזיק אותי ברעב, בפחד, בשנאה האין גופית בעיוורן של האנשים כי אני חיה! גם עם כואב וקשה וקודר אני חיה!


תגובות (1)

די לדריסת חתולים. מסכנה נולה :(
טקסט יפה. יש כמה טעויות כתיב.

ידעתם שיש לי חתול ממש חכם? הוא מסתכל ימינה ושמלאה לפני שהוא חוצה. פותח דלתות גדולות. בעליית הגג יש דלת קטנה עם מפתח שנעולה והוא פותח עם המפתח ואז נכנס =)

תמונה של החיים שלי (ווילי)♥:
http://up406.siz.co.il/up2/nyyj2zehqdmh.jpg

חוץ מזה. טקסט יפה. אהבתי.

28/04/2014 09:32
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך