ניסוי ותוצאה פרק 12

כשהייתי קטן, תמיד הייתי מתגנב החוצה בלילה אל ערים אנושיות ומשוטט בהן, חולף ברחובות, עוצר להביט בחלונות ראווה פה ושם, שואף את הריח הנהדר שעלה ממסעדות ומאפיות בצידי הדרך….נראה לי שזה מה שאני צריך בשביל להירגע קצת. אני לובש מעיל שחור דק עם ברדס ומכנסי ג'ינס, מחביא סכין בסוליה ליתר ביטחון ועוזב את האוהל. אני יודע שכנראה ייקח לי מעל כשעה להגיע לעיר האנושית הקרובה ביותר אז אני מצטייד במימיה ובשלוש עוגיות שוקולד. אני צועד במורד ההר המיוער שעליו מוקם המחנה, נזהר שלא להקים רעש גדול ולא לדרדר אדמה תחת רגלי. לבסוף אני מגיע אל כביש. מולי עומד שלט שחוק: לפארק השעשועים של גריני השדון המשך לנסוע ישר. הירח עולה אבל הברדס שלי מגן עלי ואני נשאר בצבע הרגיל שלי. הדרך לא ארוכה מדי ואני מגיע לפארק תוך חצי שעה בלבד. השומר בפתח מושיט לי כרטיס בלי אפילו להעיף בי מבט ואני נכנס פנימה. המקום נראה עמוס ורועש. מושלם. אני מעיף מבט מסביב בנסיון למצוא אטרקציה מעניינת כשמשהו לוכד את העין שלי: רכבת הרים ענקית אם כמות לא נורמלית של לופים וברגים. התור לרכבת לא נראה ארוך מדי אז אני צועד ישר לתוכו. אני מתיישב בקרון הקדמי ולידי מתיישב בחור גותי ועגמומי למראה והוריד את מעקה הבטיחות. "ברצינות?" הוא שואל פתאום ומביט בי. "מה?" אני שואל. "ברדס? באמת? אם אתה לא רוצה שייראו את הפרצוף שלך בתמונות בסוף למה בכלל עלית? דביל." הוא פולט צחקוק. רגע…תמונות?! אוי לא מה עשיתי! אם במקרה יש פה מישהו שיודע שאני מבוקש הוא יכול לזהות את הפרצוף שלי בתמונות! מאוחר מדי. הרכבת מתחילה לנסוע אחורה. אני חייב לחשוב מהר. מה לעשות?! "נו באמת! ושיבו אותי ליד תינוק שמנסה לשחק אותה אמיץ! אני לא מאמין!" הבחור נאנח בדרמטיות ונשען אחורה. אין לו מושג כמה הוא טועה. באימונים במחתרת הצפונית לימדו אותנו תמרוני אוויר מסוכנים במיוחד. הייתי יכול לעמוד על רגל אחת בקצה הקרון כל הנסיעה ולהרכיב ולפרק אקדח תוך כדי. הנסיעה מתחילה. אני אפילו לא משמיע צליל כשהרכבת ממריאה צוללת ומתהפכת כשהבחור שלידי צרח כמו בחורה. כמה אירוני. הוא מעיף בי מבט מוטרף ואני מחייך אליו חיוך מתריס כשפתאום משהו מושך את תשומת הלב שלי: עצם גדול ושחור שהתקרב לרכבת ההרים במהירות הולכת וגוברת