אמסטרדם פרק 10

לא הרשו לי לראות את לורה, כי היא הייתה צריכה לעמוד למשפט. גירשו אותי משם, אבל לא ויתרתי. הלכתי לתחנת המשטרה, ישבתי שם כל הלילה. בכל פעם שאיזה שוטר שאל אותי מה אני עושה פה, דרשתי לראות את לורה, אף אחד מהשוטרים לא הסכים.
אבל לא ויתרתי, נשארתי שם גם למחרת בבוקר וויתרתי על בית הספר. בצהריים הגיע הפתעה נוראית.
אבא שלי הגיע לתחנה, הוא נראה חבול נורא, הייתי אמורה לרחם עליו אבל הייתי רק עצובה שלא כואב לו אפילו יותר, או שהוא מת.
"ניקול!" הוא צרח כשעבר מולי, הפניתי את מבטי אל הקיר והתעלמתי ממנו.
"עצרו שנייה, בבקשה." הוא אמר, השוטרים שהובילו אותו עצרו והוא התקרב אלי.
"אתם יכולים בבקשה לתת לנו כמה דקות לבד?" הוא שאל, הם הנהנו והלכו משם.
"מה אתה רוצה ממני, זר?" שאלתי אותו. דמעות בצבצו בעיניו.
"ניקול, אל תעשי לי את זה, בבקשה!" הוא מלמל.
"מה לא לעשות לך?!" צרחתי עליו, הוא העז לאיים עלי שיצליף בי ואז אני עושה לו משהו?!
"אני איבדתי את אמא שלך בתחילת השנה הזו, את איבדת אותה גם. אני ניסיתי להיות אבא טוב, ואני יודע שנכשלתי. ואני מצטער על כל דבר שעשיתי לך אי פעם ופגע בך, ואני יודע שהיו הרבה דברים כאלו." הוא אמר, נשם עמוק והמשיך, "אני לא רוצה לבקש ממך רחמים, אני יודע שאת שונאת אותי, וזה מאוד כואב לי לדעת את זה. אני יודע שלא תסלחי לי בקרוב."
עכשיו זה היה תורי להיות על סף שבירה. דמעות החלו לעלות בעיני, הסבתי את מבטי כדי לא לבכות, אסור לי לבכות.
"אני רק רוצה שתדעי ש… אני אוהב אותך ניקול. את הבת שלי, והתאומים מתגעגעים אליך. אני מתגעגע אליך בכל יום שעובר. אני רוצה שתחזרי הביתה. אני אפסיק לשתות, אני אטפח אותך כפי שראוי ולא אזניח אותך יותר לעולם, אני נשבע, רק תחזרי הביתה, ניקול." הוא המשיך, הדמעות זלגו על פניו ללא שליטה, גם אני בכיתי.
"גם אני אוהבת אותך, אבא. אני מצטערת." מלמלתי, התחבקנו בחזקה, ממררים בבכי ומתחבקים.
"אני מבטיחה לא להדאיג אותך ככה יותר לעולם, ואני כל כך מצטערת על אתמול. זה הכל היה באשמתי, הייתי פרנואידית וגרמתי לכולם להיפגע." אמרתי.
"את לא, אני אשם." הוא אמר, שתקתי.
אחר כך נשארנו כדי לדבר עם לורה. השוטרים לקחו אותנו לתא שלה, הוא היה מוזנח ומגעיל, היא בעצמה הייתה די מוזנחת ומלאת חבלות, אבל נשארה אופטימית.
"את הולכת למשפט? כלומר יעמידו אותך לדין?" שאל אבא שלי, היא הנהנה מעט בעצב.
"אם אני אהיה המאשים, אני אדאג שיבטלו מולך את כל ההאשמות. אני אעלה הכל כדי לבטל את זה." הוא אמר, היא חייכה ואמרה לו תודה.
אחר דיברנו עוד קצת, היא סיפרה לי שהמקום בכלל לא נורא כמו שהוא נראה, צחקנו קצת, עד כמה שהמצב האבסורדי אפשר לנו. ולבסוף היא אמרה שהיא תהיה בסדר, והתעקשה שאני אלך הביתה להתקלח.
הנהנתי ואבא לקח אותי הביתה.
לבית האמיתי שלי.
הביתה ברחוב החלונות האדומים, הבית הקטן, שאין בו שום דבר כמעט, המוזנח והישן.
אבל זה היה הבית שלי.
התקלחתי, אחרי שיצאתי רוני ודון הגיעו מבית הספר. מייק הגיע חמש עשרה דקות אחריהם.
"ניקול חזרה! ניקול חזרה!" דון ורוני רקדו סביבי במעגל, מייק רק תקע בי מבט זועם והלך לחדר שלו.
לא היה לי אכפת.
אחרי שהמהומה נרגעה אני ואבא הלכנו להכין פנקייקים ביחד. רוני ואני יצאנו לקנות מצרכים בחנות ואחר כך היא ודון עזרו לנו לבשל, כשסיימנו נתתי לרוני ודון לקשט את הפנקייקים עם קצפת ופירות יער, סירופ מייפל ועוד דברים טעימים אחרים.
"מייק, בוא לאכול!" קראתי אליו, הייתה שתיקה חמש שניות.
"אני אוכל אחר כך, אני מרגיש לא טוב!" הוא ענה לבסוף. ידעתי שזה שקר אבל לא הצקתי לו, התיישבנו לאכול רק ארבעתנו, והאוכל היה ממש טעים.
כשסיימנו לאכול השעה הייתה שש. החלטתי שאני אאסוף את הדברים שלי מהבית של אד מחר בבוקר, לפני בית הספר. היום לא היה לי כוח לעשות כלום, אבל בסופו של דבר החלטתי שאני אלך להתפטר מהעבודה במועדון.
כשבאתי להתפטר המנהל צחק לי בפרצוף וצרח עלי שאני ממילא מפוטרת, אז הלכתי משם.
קניתי עיתון וישבתי באותה גינה שבה ישבתי עם אדריאן אתמול, הגינה שגיליתי ששמה 'גינת אייזהר'.
עברתי על מודעות הדרושים, ובסופו של דבר מצאתי מודעה שתפסה את העין שלי.
מנהלת חברת אופנה מצליחה מחפשת עובדת נאמנה, מחוברת לעיצוב אופנה, טובה בקשרי אנוש כדי לעבוד בתור מוכרת בסניף חדש שנפתח באמסטרדם.
העובדת המוצלחת ביותר אחרי חודש העבודה הראשון תקבל הזמנה לעבוד עם מנהלת חברת האופנה הזאת למשך שבועיים, המימון של הטיסות לארצות הברית הוא על חשבון מנהלת החברה. העובדת הנבחרת תלמד איך לעצב אופנה, תפתח קשרים בעולם עיצוב האופנה ואם תמצא מתאימה- אפילו תעבוד על מיני ליין עם מעצב העל- כריסטיאן דיור.
מיד רצתי לטלפון הציבורי וחייגתי את המספר.
"הלו? שלום. אני מתקשרת בקשר להצעת העבודה."
"מצוין. אני אגיע מחרתיים, כן, גם אני שמחה מאוד. שבע בערב אמרנו? מתאים לי. להתראות ותודה!"
העבודה הייתה בידי. ידעתי שעוד המון בנות כמוני ירצו את העבודה, אבל אני הכי מתאימה מעולם. ואני הכי נואשת למצוא עבודה טובה, אז אני אקבל אותה.
אין פה בכלל ויכוח.
חזרתי לפארק ונשכבתי על החול, בהיתי בשמיים שהחלו להחשיך. השמש שקעה, תמיד אהבתי שקיעות.
לפתע אדם נעמד מעלי והסתיר את השמש. לקח לי שנייה להבין שזה בעצם אד.
"היי!" קראתי בשמחה וקמתי כדי לחבק אותו.
"מה את עושה פה? ראיתי אותך רצה לטלפון הציבורי ואז חוזרת לפה אחרי כמה שניות עם חיוך מפגר על הפרצוף." הוא אמר.
"אני השגתי עבודה מדהימה, אחרי שפיטרו אותי\התפטרתי מהעבודה בבר. תקרא." אמרתי ודחפתי אליו את העיתון, באותו רגע הבנתי כמה דברים אני צריכה להסביר לו עכשיו.
"עבודה בהחלט מדהימה. נשמע שווה. אני שמח שאת מתחילה להתרחק מצרות." הוא אמר, הנהנתי.
"וחוץ מזה-אני חוזרת לגור עם אבא שלי." אמרתי. אד הפסיק את כל עיסוקיו לרגע ובהה בי.
"למה?!" הוא שאל לבסוף.
"כי…. בזמן שחיכיתי לחברה שלי מהבר בתחנת המשטרה אחרי שנעצרה כדי להגן עלי מפניו הוא הבטיח לי הרבה דברים ושהוא אוהב אותי, ואז בכינו והיו כמה שטויות רגשיות כאלו ו… זהו." אמרתי, אד הנהן.
"אני מבין. אז את מוותרת עלי, על אזמי ועל החיים במרכז העיר לטובת אבא שלך?" הוא שאל.
"אד! זה לא רק אבא שלי, זו המשפחה שלי! אני מודה שלגור איתך זה הרבה יותר כיף ונותן לי הרבה יותר אפשרויות להמשיך בחיים, וחוץ מזה אני אהיה פי שניים יותר קרובה לעבודה החדשה שלי, אבל המשפחה קודמת אלי!" אמרתי.
"מי אמר לך את זה? חוץ מזה, אני בטוח שאם תסבירי לאבא שלך שאת אוהבת אותו אבל רוצה לגור איתי במרכז העיר הוא יסכים ויבין." אמר אד.
"בסדר, אז עכשיו אני חוזרת הביתה ומדברת עם אבא שלי, ומבקשת ממנו לגור איתך?" ספק שאלתי ספק קבעתי עובדה.
"בדיור ככה!" הוא אמר, נאנחתי וחיבקתי אותו.
"אתה חבר טוב, אד, אני שמחה שהכרתי אותך." אמרתי, הוא צחק ואמר שגם הוא שמח שהכיר אותי ואז נפרדנו.
חזרתי הביתה באטיות. ידעתי שעכשיו עלי לעשות את השיחה עם אבא שלי, כשהוא עוד במצב רוח טוב מהאיחוד שלנו, וגם ידעתי שאם אני אדחה את זה אני לעולם לא אמצא בתוכי מספיק כוח כדי לעשות את השיחה הזאת אחר כך.
הרגשתי צבועה כשנכנסתי הביתה וניגשתי בעדינות לאבא שלי, שעדיין ישב במטבח מעל הצלחות הריקות.
"אבא?" שאלתי והתיישבתי לידו, הוא הביט בי ופניו העצובות מיד התבהרו, הוא חייך.
"כן מתוקה?" הוא שאל באושר, הרגשתי צביטה קטנה בלב.
"אני רוצה לספר לך על מישהו מאוד מאוד מיוחד, שעזר לי בזמן שלא הייתי בבית וגם לפני כן, הכרתי אותו בדרך לפה, במטוס. שמו אד." אמרתי, אבא שלי הנהן.
"אני ישנתי אצלו בימים שלא יכולתי להיות פה, הוא גר במרכז העיר, ויש לו דירה משלו. היא קרובה לעבודה החדשה שלי, היא קרובה לבית הספר שלי ולכל החברים שלי." המשכתי, אבא שלי המשיך להנהן אבל עכשיו יותר לאט, כאילו הוא מבין מה אני עומדת להגיד.
"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה… אבל אני מבקשת ממך שתרשה לי להמשיך לגור אצלו." אמרתי, אבא שלי הנהן ואז נאנח.
"ניקול, את כבר ילדה די גדולה, ואת עברת הרבה בחיים, יש לך ניסיון של אישה בת ארבעים. את אינטלגנטית מאוד, ואני יודע את זה טוב מאוד. אני יודע שאם תרצי תוכלי להסתדר בכל מקום, ואני בטוח שהבית של אותו חבר שלך יהיה הרבה יותר טוב מאשר הבית העלוב הזה. אני מסכים לך, השאלה היא אם את רוצה את זה." הוא אמר, אני הופתעתי כהוגן.
"אתה פשוט אומר לי… כן?" שאלתי.
"לא, אני שואל אותך אם את בטוחה שההחלטה שלך נכונה ולא פזיזה מידי." אמר אבא שלי.
"אני די בטוחה בזה. אבל אני תמיד יכולה לחזור, נכון?" שאלתי.
"את תמיד מוזמנת לכאן, אבל אני לא יכול להבטיח לך שהחדר שלך יהיה עדיין שייך לך כשתחזרי." הוא אמר, אני הבטתי בו במבט שואל.
"אני רציתי לספר לך אבל לא ידעתי איך…" קולו גווע, הוא שותה מים וממשיך, "אמא שלך יכולה לחזור הביתה. היא עדיין בתרדמת ולכן צריכה חדר משלה, אני לא אומר שאני אשמח אם תעזבי, אני רק אומר שזה יועיל מאוד לבעיית הצפיפות שלנו."
"אתה מגרש אותי בחביבות?" שאלתי, פגועה.
"לא! בכלל לא!" הוא צרח, אבל זה היה מאוחר מידי, כבר הייתי עצבנית.
"אז אין בעיה. אני אלך, אני אשאיר אותך ואת אמא לבד, תהיו פה כמה שתרצו! אני לא חוזרת לעולם!" צרחתי וברחתי לחדר שלי, נעלתי את הדלת ואספתי את כל החפצים לתיק.
כשסיימתי אבא שי דפק.
"ניקול, תפתחי בבקשה!" הוא צרח.
הבטתי במייק שעד כה עמד בחדר שלי והביט בי אוספת בגדים, לא ידעתי למה הוא שם ולא בחדר שלו, ולא היה לי אכפת.
"תפתח לו את הדלת כשאני אהיה בקצה הרחוב." ביקשתי ממנו, וקפצתי מהחלון.