שומרת אחותי פרק 12 אחרון. אולי.

"אז אתה מסכים שליזל תאמץ את דניאל, ולאחר מכן גם את האחים שלה, ובילי ישוחרר מהמוסד בו הוא שוהה ללא הצדקה?" שואלת ליאנה את דוד ומושיטה לו את הדף עם העט לחתום עליו, הוא אדום מכעס ורואים עליו שהוא רוצה להתווכח אבל רק נאנח. אני מתאפקת שלא לצחוק ומחבקת את ליזל, היא מחבקת אותי בחזרה.
"מסכים…" הוא נאנח לבסוף.
"תחתום. וממש עכשיו ניסע לקחת את האחים שלה." אומרת המנהלת, אני מחייכת ומחזיקה אצבעות כשדוד מקרב את העט אל הדף ומשרבט חתימה עלובה.
"עכשיו בואו נלך, יש לנו אחים וחברים לאסוף בשבילך." המנהלת קורצת לי, דוד נעשה אדום אפילו יותר, אם זה אפשרי בכלל.
אנחנו יוצאים מהפנימיה וליאנה מובילה אותנו לאוטו של ליזל ודוד שלה, ליזל מספרת לי בדרך ששמו אריק והוא בן שלושים וחמש, אשתו וילדיו מתו בתאונת מטוס לפני כמעט עשר שנים ורק בגלל זה הוא הסכים לאמץ אותי, כדי שיהיו לו ילדים אחרי האבדן שהוא חווה.
"אתה בא איתנו?" ליאנה שואלת את דוד כשכולנו יושבים בתוך הרכב.
"אני חושב שתוכלו להסתדר מפה לבדי, ואני אפרוש לי הביתה. עבר עלי יום קשה בניסיון לטפל בילדה הזאת." הוא יורק לכיווני ומתרחק משם.
"תתעלמי ממנו." אומרת ליאנה, סוגרת את הדלת ומתניעה את האוטו. אנחנו יוצאים מהחניה ומשאירים את הפנימיה המגעילה מאחורינו.
אנחנו נוסעים שעה וחצי עד שאנחנו מגיעים לבניין צבוע בירוק דהוי, הוא קטן מאוד אבל רואים שמאחוריו יש עוד בניין, מעט גבוה יותר. על הבניין שמאחורה כתוב בגדול, 'מגורים' והוא צבוע באדום ומלא סדקים, על הבניין הקטן כתוב 'ברוכים הבאים לפנימיה לקרימינלים צעירים, אחווה!'
השלט של הבניין הקטן עושה לי חשק להקיא אבל אני שותקת והולכת אחרי ליאנה כשהיא נכנסת לתוך הבניין הקטן, ליזל הולכת לידי ואריק מצידי השני.
"היי, אז את רוצה לספר לי את מי אימצתי היום?" הוא שואל אותי בזמן שאנחנו עוברים במסדרון שמלא בקורי עכביש וכיסאות הפוכים, הקירות מכוסים בכתמים. המקום נראה כאילו הייתה בו מסיבה או התפרעות כלשהי.
"ברור. מה אתה רוצה לדעת עלי?" אני שואלת.
"מאיפה את… סיפור משפחתי… איך הגעת למצב הזה בכלל ואיך הכרת את ליזל." הוא אומר.
"טוב, זה הרבה מה לספר-" ליאנה נכנסת באמצע דברי.
"מצטערת להפריע לשיחה המתוקה בין אבא לבתו החדשה, אבל אני רוצה להודיע שאני הולכת לדבר עם המנהלת ומבקשת מכם להישאר במקום הזה, ולא לזוז!" היא אומרת ורצה משם.
"ועכשיו יש לך מספיק זמן בשביל לספר. קדימה, אבא מאמץ טוב צריך לדעת דברים על הבת שלו." אומר אריק, אני לא רואה תירוץ נוסף ומתחילה לספר לו על החיים שלי.
אחרי שאני מסיימת ליאנה עדיין לא נראית באופק, אז הוא מתנדב לספר קצת על עצמו.
הוא מספר לי שההורים שלו תמיד היו עמידים, ושהחיים שלו היו מאוד יפים, הוא עצמו היה מוצלח בלימודים והתקבל בקלות לאוניברסיטה טובה כשסיים ללמוד, הוא למד לתואר שני במחשבים וסיים גם שם את הלימודים בהצטיינות.
הוא התחתן עם אישה טובה [כשהוא סיפר על אשתו הקול שלו החל להיסדק ובעיניו הופיעו דמעות] ושמה היה טינה, היא הייתה חצי רוסייה וההורים שלה לא סבלו אותו, הוא אמר לטינה שהוא מוכן לוותר עליה אם היא לא רוצה לנתק קשרים עם ההורים שלה, כי הם הציבו לה תנאי- אם היא מתחתנת עם אריק היא לא חוזרת אליהם לעולם והם לא רוצים שום קשר אליה, אבל טינה לא הסכימה לוותר עליו וויתרה בשבילו על כל המשפחה והחיים שלה.
היו להם שני ילדים, מקס ורון, בנים קטנים וחמודים, ותאומים. כשהם היו בני שלוש טינה הזמינה להם חופשה בחו"ל, הם היו אמורים לנסוע עם כל המשפחה אבל אריק חלה ברגע האחרון, וטינה נסעה לבדה כדי לא לבזבז את כל הכסף שהושקע בחופשה.
לצערה המטוס התרסק, כולם מתו. אריק היה שבור שנים רבות, וגם עכשיו לא התגבר עליה לגמרי, אבל כשהוא שמע שאני צריכה עזרה הוא מיהר לאמץ אותי בתקווה שאני אשכיח ממנו את הילדים המתים שלו ואת טינה.
"אני מבטיחה להיות הבת הכי טובה שאפשר." אני אומרת בחיוך, הוא מהנהן ונמלט לשירותים כדי לנגב את הדמעות מהפנים שלו, לקראת לילי ובילי.
כמה שניות אחרי שהוא הולך ליאנה מופיעה, לידה הולכת אישה גבוהה ורזה, שיערה בלונדיני ועיניה כחולות-אפורות. היא נראית כאילו לא אכלה מימיה והעצמות שלה בולטות מאוד. השמלה הלבנה שהיא לובשת כמעט שקופה וזה מבליט את הרזון שלה עוד יותר.
"שלום, אני סופיה. אני מנהלת הפנימיה הזאת לקרימינלים צעירים." אומרת האישה הרזה כשהיא מגיעה אלינו, יש לה מבטא רוסי כבד מאוד.
"אני שמעתי מה אתם צריכים, לשחרר את הילדים החדשים. אבל תצטרכו לחכות קצת, בדיוק הייתה כאן מהומה ענקית אחרי שהילדים החדשים שאתם רוצים לשחרר הגיעו. הילדים טיפה… איך נגיד את זה… התעללו בהם. למזלנו עצרנו אותם בזמן ויש להם רק שבר קטן וזעזוע מוח פצפון, כמה חבורות ושריטות… אבל בעיקרון הם בסדר." האישה מציתה את העצבים שלי.
"הם בסדר?! אני רוצה לראות אותם עכשיו!" אני צורחת, אבלל סופיה רק מנידה בראשה.
"מצטערת, בלתי אפשרי. הם צריכים להחלים, לכן אני לא יכולה לשחרר אותם עכשיו. הם חולים מאוד." היא אומרת סופיה, אני נאנחת.
"מתי הם יוכלו להשתחרר?" אני שואלת בעדינות.
"אני חוששת שרק מחר בבוקר… אני מתנצלת." אומרת סופיה ונעלמת משם במהירות שבה הגיעה.
"בולימית מטופשת!" אני צורחת ברגע שהיא רחוקה מספיק. ליאנה מרגיעה אותי.
"זה בסדר, בינתיים נוכל לטפל באחיך הגדול." אומרת, אני מנידה בראשי.
"אני רק רוצה לישון…" אני מניחה את ראשי על כתפה של ליזל, ליאנה מלטפת אותי בעדינות.
"אני הולכת להתקשר למקום שאליו לקחו את אח שלך." אומרת ליאנה, אני מהנהנת ונרדמת.

כשליאנה מעירה אותי השעה שמונה בבוקר, ויש לה הודעות מאוד משמחות בנוגע לאח שלי ולכל השאר.
בילי ולילי ישתחררובכל רגע, ואחרי שהם ישוחררו נוכל לנסוע ישר לשדה התעופה כדי לעלות על טיסה ולאסוף את ג'ון מהמקום שאליו לקחו אותו, למוסד ההבראה הזה.
אני קמה מיד. למרות שלפני שנייה רציתי רק לישון לנצח ולא לזוז לעולם המחשבה על בילי חי מעוררת בי כוחות מחודשים. בעוד רגעים ספורים נתאחד, והכל יהיה בסדר.
ואני נזכרת גם בלילי, אני מדמיינת אותה רצה אלי במסדרון ואני מרימה אותה ומסובבת אותה, היא צוחקת בתמימות ילדותית כשאני מורידה אותה לקרקע ואז מחבקת אותה ושואלת אותה, "אז, מה קורה, קטנטונת?"
המחשבה גורמת לי לחייך. ליזל מביטה בי במבט חשדני, כאילו תוהה על מה אני מסוגלת לחשוב שכבר יגרום לי לחייך במצב שלנו.
"מה?" אני שואלת אותה כשהחיוך לא יורד לי מהפנים, היא מסיטה את מבטה לרצפה.
"שום דבר… סתם, אני לא מבינה איך את מסוגלת להיות שמחה אחרי כל מה שעבר עליך אתמול." היא אומרת.
"אני מתאחדת עם האחים שלי, ועם בילי. למה לי לא להיות מאושרת?" ברגע שאני מסיימת לדבר סופיה מופיעה, ומאחוריה הולכים בשקט לילי ובילי.
ברגע שאני רואה אותם אני צורחת ורצה אליהם. בילי מרים אותי ומסובב אותי, הוא מוריד אותי ואנחנו מתנשקים.
"אני חיכיתי כל היומיים האלו לרגע הזה. אני חיכיתי לזה מאז שהכרתי אותך. היום הזה לא יכול להיות טוב יותר." הוא ממלמל, הוא נשמע שיכור לחלוטין, אבל אני לא מריחה ריח של אלכוהול אז אני מניחה שהוא בוודאי סתם מתרגש.
"איכס. לפני שאת מתחילה לעשות לי בני דודים עם בילי אולי תגידי שלום לאחותך הקטנה?" אני שומעת את קולה של לילי ונדהמת. אני מביטה בה בעיניים פעורות ובילי מצחקק.
"מי לימד אותה את זה?!" אני צורחת עליו, הוא רק צוחק חזק יותר ומפסיק לחבק אותי.
"זה לא בילי. ואני לא אומרת את זה כי הוא אמר לי לא להגיד לך את זה. עכשיו תתני חיבוק." אומרת לילי, אני נאנחת ומחבקת אותה.
ליאנה וליזל צוחקות ברקע, אריק בא לכיווננו.
"היי, לילי. אני האבא החדש שלך, אני עזרתי לדניאל להוציא אותך מפה. קוראים לי אריק." אומר אריק.
"אני לילי. תודה שעזרת לנו. איפה ג'ון?" היא פונה אלי, אני מתקשה שלא לבכות.
היא נשמעת כל כך מבוגרת, מבינה הכל, יודעת הכל, היא לא הייתה אמורה להתבגר כל כך מהר. אני לא הייתי אחות טובה מספיק, לא הצלחתי לשמור עליה תמימה. לא הצלחתי להעניק לה ילדות רגילה.
"דניאל, למה את בוכה?" היא שואלת, אני מוחה את הדמעות.
"אני בוכה מאושר. אנחנו הולכים לאסוף את ג'ון עכשיו בשדה התעופה." אני אומרת, היא מהנהנת.
"אז למה אנחנו מחכים? בואו ניסע, ואתם תוכלו להתמזמז בתא המטען של האוטו. יש לנו אוטו, נכון?" שואלת לילי, אני מהנהנת.
אנחנו נפרדים מסופיה שנראית מעט מאוכזבת, אבל אני לא מתעכבת להבין למה. אני פשוט נכנסת לתוך האוטו ומתיישבת באמצע של המושב האחורי. מימיני מתיישבת ליזל ומשמאלי בילי.
ליאנה מתיישבת במושב הנהג אחרי ויכוח ארוך עם אריק, והוא מתיישב לידה ולילי יושבת על ברכיו.
ברגע שהאוטו מתחיל לנסוע אני משעינה את ראשי על כתפו של בילי, אני מצליחה לסובב את עצמי ככה שאני רואה את פניו של בילי.
השמש גורמת לריסים שלו להיראות ממש שקופים, וזה יפה לו. השיער השחור שלו נראה גם בהיר יותר.
"מה? מה את מסתכלת עלי ככה?" הוא שואל אותי בצחוק.
"אני סתם מנסה להבין מתי נעשנו זוג אוהבים שכזה." אני אומרת, הוא מצחקק.
"מאז ומעולם. את יודעת שתמיד אהבתי אותך, נכון?" הוא שואל ומשתיק אותי בנשיקה נוספת.
הנסיעה ממשיכה בדביקות נוראית מהצד שלנו, ליזל מנסה להתעלם מזה אבל לילי ואריק מעירים לנו בכל פעם שאנחנו מגזימים מעט.
אחרי כמעט שעה וחצי של נסיעה אנחנו מגיעים לשדה התעופה. הוא ריק כמעט לחלוטין, נראה שאנשים לא טסים הרבה בזמן הזה של היום. אנחנו עוברים מהר מאוד את התורים ואת הבדיקות הבטחוניות ומגיעים רבע שעה לפני הזמן לדיוטי פרי.
אני צופה בלילי משחקת עם ילד אחר בזמן שאני יושבת בשולחן עם בילי ושותה שוקו חם. ליאנה, אריק וליזל הלכו לקנות דברים אז אנחנו לבד לחלוטין.
"מה היית אומרת אם היינו יכולים להיות נשואים, ולילי הייתה הבת שלנו? ג'ון היה אח שלך, הוא היה גר רחוק והיה עשיר מאוד." אומר בילי, אני מצחקקת ומחליטה לזרום איתו.
"ובחג המולד הוא תמיד היה מגיע עם המון מתנות, הוא היה חוגג איתנו, נשאר לישון בבית הגדול שלנו לשבוע ואז נוסע חזרה לויסוקנסין. איפה שהוא גר בטירה ע-נ-ק-י-ת!" אני אומרת, בילי מעיף בי מבט משועשע.
"ויסקונסין?" הוא שואל.
"כן, ויסקונסין." אני מאשרת, הוא מושך בכתפיו.
"והיה לנו עסק של בתי קפה מצליחים מאוד ברחבי הארץ. היינו מצליחים כל כך עד שמקדונלדס היו באים לבקש מאיתנו הלוואות, ואנחנו היינו נותנים להם מילארדים של שקלים, כי עדיין היה נשאר לנו עוד מאה מיליארד." הוא ממשיך וטווה את העלילה.
"למה עסק ענקי? אולי עדיף שתהיה לנו מסעדה קטנה? אתה תהיה הטבח ואני אהיה הראש העסקי שלנו, ואנחנו עדיין נהיה עשירים." אני אומרת, הוא מהנהן.
"בואו, זוג יונים. הטיסה יוצאת." ליזל רצה אלינו עם עשרות שקיות, אני קמה והולכת לאסוף את לילי.
החיוך לא מש מפני גם כשאני מגיעה לבדיקות הביטחוניות שלפני העלייה לטיסה, וגם כשאני עולה על המטוס.
מצב הרוח הטוב שלי לא נעלם אפילו כשמישהו דוחף אותי, וכשמתברר שיש בעיה עם מקומות הישיבה ושאני צריכה לשבת רחוק מלילי בצד השני של המטוס ושרק בילי יכול להיות לידי.
אני מתיישבת ליד החלון ומביטה בשמש כשאנחנו ממריאים. בילי לוחש לי באוזן, "רוצה להמשיך לדמיין?"
אני מהנהנת ואנחנו משתעשעים במשך שעה במשחק שלנו. אחרי שעה אריק עובר לשבת לידנו אחרי שהוא עושה עסקה קטנה עם מי שישב ליד בילי קודם.
"היי." הוא מברך אותי ברגע שהוא מתיישב, אנחנו מדברים קצת ואז אני מחליטה לתפוס תנומה.
אבל לצערי אני לא מספיקה להירדם. ברגע שאני עוצמת את עיני נורות אדומות מתחילות להבהב ואזעקה מופעלת, אני מביטה בפחד באריק שנראה מפוחד פי שניים ממני.
"מה קורה?" אני שואלת את בילי, הקפטן שלנו עונה על השאלה שלי.
"יש תקלה במטוס, אנחנו מתרסקים!" צורחים בכריזה, מיד מתחילה פאניקה במטוס. אנשים מתחילים לרוץ ולצרוח, אני מנסה להגיע ללילי שנרמסת תחת רגלי האנשים האחרים.
אריק מזיע ונראה חיוור, בילי שותק ולא מסוגל לעשות דבר, כמוני.
אני מרגישה חסרת אונים כל כך עד שאני מתחילה לבכות.
"אריק! הצילו!" אני צורחת בפחד, אני יודעת שאנחנו עומדים למות, אני רואה את הים מתקרב אלינו.
החום במטוס מתגבר, בכריזה מודיעים שאנחנו נשרפים ושאנחנו צריכים לשמור על רוגע ו…
ההודעה נקטעת, מישהו צורח שהקפטן של המטוס התעלף.
אני מחבקת את בילי בכוח.
"עד שמשהו טוב קורה לי!" אני צורחת בתיאום מושלם עם אריק אל התקרה של המטוס.
אני רואה להבות מלחכות את הכנף של המטוס, הן מתקרבות אל החלון שלי.
"אני אוהב אותך." לוחש לי בילי, ואז אנחנו מתרסקים אל הים.
הכל מחשיך.
אני מתה.